ההרגשה הזאת, שממלאת כשאני חושבת עלייך.

פתאום נהיות לי צמרמורות. איכשהו עולה לי חיוך על הפנים.

אני יכולה לשבת בחדר שלי ולחזור על השם שלך כמה פעמים. פשוט לשמוע את הצליל שלו.

אני אוהבת לעבור בראש שלי על המראה שלך. לזכור כל חלק בפנים. לראות אם אני עדיין זוכרת.

אני כל הזמן מנסה להיזכר אם עשיתי משהו פעם שגורם לך עכשיו להתייחס אליי שונה.

אולי זה באמת רק כי גדלתי.

תודה לאל, בשנה האחרונה יצא לי לראות אותך הרבה. כל פעם שאני מדברת איתך... אני מתחננת שלא תבין. שלא תראה כמה אני מסמיקה וכמה שהחום פתאום עולה לפנים ומתפשט בכל הגוף.

אני בטוחה שכבר הבנת.

אני בטוחה שהחברה שלך כבר הבינה.

אני בטוחה שאתה חושב שאני איזה ילדה מתבגרת וקטנה שלא מבינה מהחיים שלה ומתאהבת באנשים גדולים כי הם... גדולים.

אבל אני לא.

אני לא יודעת מה זה.. אבל זה ככה מאז שאני זוכרת את עצמי.

אני יודעת שהבכתי את עצמי. אני יודעת שאני מטומטמת ושלא באמת התכוונת לבוא. ושאתה פשוט ניסית להיות נחמד.

ורק על זה אני מעריכה אותך עוד. ואני לא עד כדי כך מטומטמת, ידעתי שזה הכל תירוצים. אבל הגבתי לזה בתמימות כי הייתי כ"כ מאושרת שבכלל הגבת לי בחזרה על הטימטום שלי. ועוד בשעה כזאת בלילה. מי יודע מה עשית... או שאולי בכלל ישנת.

זה לא שבאמת יש לך עניין בי. סתם שאלת שאלות כי אתה מנומס וכל כך מושלם, וכי היית צריך מידע.

ואני לקחתי את זה קשה מידי ואישי מידי כמובן. כי כזאת אני. והתלהבתי וחשבתי שעכשיו אנחנו כבר חברים טובים, כאילו אנחנו מדברים מלא שנים.

אני יודעת שיעבור עוד הרבה זמן עד שאני אראה אותך שוב.

אולי 3 שנים כמו פעם קודמת, אולי פחות.

אני מפחדת שתעבור ותתחיל ממש בחיים האמיתיים, ואז בכלל תשכח ממני ואני כבר לא אראה אותך לעולם.

אני מפחדת שהיא תיקח אותך לתמיד. היא גם ככה עושה את זה עכשיו. אני לא אוהבת אותה.

מפתיע אותי שלא משנה כמה זמן עובר, אני עדיין תמיד זוכרת את הפנים שלך במדוייק.

אני לא רוצה שיעברו הרבה שנים עד שאני אראה אותך שוב. אני רוצה לדבר איתך שוב.

אני יודעת שאני צריכה להכניס לעצמי לראש שכל העניין הזה היה חד פעמי. אולי אפילו למחוק את הפלאפון שלך כדי לא לחשוב שיש עוד סיכוי.

כשהוא אמר את השם שלי הייתי בשוק. לא חשבתי שהוא זוכר, לשמוע את השם שלי נהגה מהפה שלו גרם לי לכזה אושר.

הוא אמר את השם שלי, אולי כמו שאני אומרת את השם שלו?

כי אי אפשר להגיד את השם שלו סתם ככה. כאילו סתם. כאילו לא עומד מאחוריי זה בן אדם מושלם.

כאילו שאין מאחורי השם משמעות.

כואב לי כשאנשים סתם אומרים את השם שלו או צוחקים, או לא מבינים. באמת שזה כואב. אני מרגישה מן עיקצוץ כזה בלב. זה כואב.

אתם לא מבינים. אף אחד לא מבין.

הרגע היחיד הזה שאני רואה אותו תמיד, עד שהיא גורמת לו ללכת, הרגע הזה שהוא בא ונותן נשיקה ומניח את היד על הגב, ושואל מה נשמע.

הרגע היחיד הזה גורם לי לפעול בדרך שאני לא רגילה. בביטחון מוחלט. אני אומרת מה שבא לי בלי לחשוב כמה הוא יבין מזה על הרגשות שלי, כי אני מפחדת שאני אפספס את הרגע הזה, והפעם הבאה תהיה רק בעוד כמה שנים.

אבל עכשיו הגזמתי.