חשבתי על מה אכתוב את הפוסט. מה יש לי לפרוק, והגעתי למסקנה שיש.
אני לא יכולה לתת לפוסט הזה כותרת כי זה פוסט מעורבב מאוד.
נתחיל עם זה שרבתי עם החברה הכי טובה שלי מזה 3 שנים. זה היה ריב מאוד קשה , מילים איומות נאמרו ושתיינו ניפגענו אחת מהשנייה.
3 שנים היא הייתה איתי, בטוב או ברע, בחולי או בבריאות.. עשתה בשבילי כ'כ הרבה. וגמאני בשבילה.
בזמן שכולן רבו עם החברות שלהן אנחנו נישארו חברות , כולן קינאו בנו בחוזק של הקשר הזה.. אני עצמי ראיתי אותנו כבר עם בטן הריונית מטיילות על איזה גבעת דשא ירקרקה.
אבל החלום התנפץ. הקשר התחיל קצת ללחוץ ולהעיק , היא התרחקה.. מצאה חבר ונעלמה, אני התחלתי ללמוד גם מודה באשמה... נעלמתי לה.
כמה שזה כואב, אני שמחה שזה נגמר. זה היה הסוף והרגשתי את זה. זה נגמר רע אבל נגמר.
חברות טובות אני יכולה לספור על כף יד אחת שהיו איתי תמיד, מדברות על הכל פתוח, שיחות נפש, צחוקים. ואני אוהבת אותן ואסירת תודה והן יודעות זאת.אפילו שאני עושה לפעמים קטעים לא במקום הן ייסלחו לי.
לפעמים החברות ממלאות לי את החוסר של הבנזוג. אני לבד כבר דיי הרבה זמן, יש קטעים פה ושם, אבל לא משהו מחייב, סתם, קטע.
נמאס לי לרדוף אחריי האהבה ולחפש אותה, נמאס לי להתלבש ולהתאפר למקרה ש'אפגוש מישהו חתיך ברכבת'. אז אני לא רודפת, הרפתי מזמן..
בלי החברות שלי הייתי מטפסת על הקירות. נשבעת.
אני לא תלוייה בהן או משו אם זה נשמע ככה, אבל אני יכולה להגיד שהן בהחלט נחוצות.
תכלס החברה הכי טובה זאת אמא שלי היא תקבל אותי תמיד , גם אם יהיה החרא הגדול ביותר בעולם.
כי היא אוהבת אותי. ויש כאלה שפשוט לא.

מושלמת.