למה?
למה אני ממהרת לפתח ציפיות כמו דפוקה? למה אני כבר בונה ביניינים שאין אפילו אתר בנייה? למה אני חייבת להרוס כל דבר טוב?
למה תמיד יוצאות לי המלים הלא נכונות? תמיד הרושם המוטעה.. למה?
זה מרגיש לי שכיאלו משיהו מלמעלה, כואב לו לראות שאני חוזרת לנורמה, לחברים, חברות, זוגיות.
אני אחת שבונה דברים לטווח הארוך, וכל הזמן אני נוכחת לדעת שאפילו לטווח הקצר לא היה טעם לתכנן. ושוב ושוב זה קורה,
אחריי שאני עושה אותה טעות שוב ושוב, כאילו אני לא לומדת. דפוקה.
חייבת להגיד תמילה האחרונה, להיות ישירה מידי, פתוחה מידי, גלוייה מידי.. מי אמר שהצד השני רוצה אאת זה בכלל? דורש את זה? בא לו על זה?
ואולי אין לו כוח לשמוע תזיוני שכל שלי?
לאא אבל אניי העיקר מתכננת. יום אחריי נלחצת- לא מתקשר, שוכח. אני שולחת הודעה והוא? חחחחח בכלל לא סופר אותי.
ככה זה תמיד, מו תקליט ישר שמתנגן וחוזר על עצמו כבר 5 שנים.
ואני הכי מנסה להיות נונשלט, ולהגיד לעצמי להירגע ושזה לא מזיז לי, ושזאת בעיה שלו, ושהוא הפסיד וכל הקלישאות לנחם את עצמי והבלה בלה בלה..
אבל על מי אני עובדת? זה כן אכפת לי, אני כן חושבת על זה, וכן הייתי רוצה לדעת מה קורה. לא רוצה ללכת באפלה כנשמה טועה.
והקטע הכי מצחיק? שאני תמיד לוקחת את האשמה עליי, אפילו עכשיו, אפילו שאני צודקת והוא טןעה תמיד אני אאשים את עצמי. שאני לא הייתי בסדר.
ותכלס העניין הוא לא באשמה הוא בהחלטה.
החלטה של צד אחד שמהטנגו הזה הוא פורש עוד לפניי שהתחלנו לרקוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
