less is more

48 שעות של סבל.

2 לילות של לילה לבן.

אינסוף משככים.

כל תנועה, כל תנוחה מצריכה כ''כ הרבה מאמץ וגורמת כ''כ הרבה כאב.

דמעות לא מפסיקות לזלוג על הלחיים, ניירות טואלט מקונחים על המיטה ועל הרצפה, ואני מצונפת בתוך השמיכה.

קשה לנשום, קשה לישון, קשה לקום, ללכת, לחיות.

יש אומרים שזהו כאב טוב, אני אומרת שזה פשוט כואב ותו לא.

לא מתבייכנת הרבה, רק שממש כואב. סף הסבל שלי לא ייבייש לוחם בגבעתי.

כבר ממזמן זה לא אופטלגין אקמול או נורופן, כל אלה בדיחה ליידי.

שלוש שנים של לחימה, של כאב סבל וייאוש.

שנה של כאבים עזים מנשוא, ואז, שנה וחצי של שקט.

עכשיו זה חזר,הכאב.

אני מוכנה לסבול, לא מפחדת מהמחלה או מהכאבים, העיקר שאתעורר כבר לחיים חדשים.

למה?

למה אני ממהרת לפתח ציפיות כמו דפוקה? למה אני כבר בונה ביניינים שאין אפילו אתר בנייה? למה אני חייבת להרוס כל דבר טוב?

למה תמיד יוצאות לי המלים הלא נכונות? תמיד הרושם המוטעה.. למה?

זה מרגיש לי שכיאלו משיהו מלמעלה, כואב לו לראות שאני חוזרת לנורמה, לחברים, חברות, זוגיות.

אני אחת שבונה דברים לטווח הארוך, וכל הזמן אני נוכחת לדעת שאפילו לטווח הקצר לא היה טעם לתכנן. ושוב ושוב זה קורה,

 אחריי שאני עושה אותה טעות שוב ושוב, כאילו אני לא לומדת. דפוקה.

חייבת להגיד תמילה האחרונה, להיות ישירה מידי, פתוחה מידי, גלוייה מידי.. מי אמר שהצד השני רוצה אאת זה בכלל? דורש את זה? בא לו על זה?

ואולי אין לו כוח לשמוע תזיוני שכל שלי?

לאא אבל אניי העיקר מתכננת. יום אחריי נלחצת- לא מתקשר, שוכח. אני שולחת הודעה והוא? חחחחח בכלל לא סופר אותי.

ככה זה תמיד, מו תקליט ישר שמתנגן וחוזר על עצמו כבר 5 שנים.

ואני הכי מנסה להיות נונשלט, ולהגיד לעצמי להירגע ושזה לא מזיז לי, ושזאת בעיה שלו, ושהוא הפסיד וכל הקלישאות לנחם את עצמי והבלה בלה בלה..

אבל על מי אני עובדת? זה כן אכפת לי, אני כן חושבת על זה, וכן הייתי רוצה לדעת מה קורה. לא רוצה ללכת באפלה כנשמה טועה.

והקטע הכי מצחיק? שאני תמיד לוקחת את האשמה עליי, אפילו עכשיו, אפילו שאני צודקת והוא טןעה תמיד אני אאשים את עצמי. שאני לא הייתי בסדר.

ותכלס העניין הוא לא באשמה הוא בהחלטה.

החלטה של צד אחד שמהטנגו הזה הוא פורש עוד לפניי שהתחלנו לרקוד.