ניסיתי לחשוב. לבד, ביחד. באמת שניסיתי לחשוב.
איך יכול להיות שמרגישים כ''כ הרבה רגשות של זעם ואפילו קצת שנאה לבנאדם שכל כך אוהבים וכ''כ אכפת לך ממנו?
איך אפשר להראות רגש של אהבה כלפיו אם כל היום עסוקים רק בריבים או במשחקיי ברוגז?
כל פעם אותן שיחות חוזרות ונשנות של ההתנהגות, על היחסים, על האי אילו טעיות שיעשו בעתיד, וזה ניראה כיאלו השיחות האלה באמת משפיעות שבעצם , זה כמו לדבר לקיר, או יותר גרוע... לאוויר.
לא , לא מדובר באיזו אהוב או סיפור אהבה קיטשי. אלא ביותר מזה.
באדם שלא משנה מה תעשה הוא יהיה חלק ממך, בלי בחירה ובלי סלקטורה הוא יהיה תמיד בלב שלך ומוחך.
אפעם לא אמרתי לו מה אני מרגישה כלפיו.. חוץ מפעם אחת שהייתי דיי מעולפת. שם, אז, ביום ההוא... התוודתי כלפיו מה אני מרגישה ואפילו ירדו כמה דמעות, וזה ניראה כאילו מעכשיו חברות לעד.
אבל תנו לי להפתיע אתכם, או שלא- זה לא קרה.
כל חודש על בסיס קבוע- ריבים.. משלימים לכמה ימים ושוב חוזר חלילה.
ובנתק הזה שאנחנו לא מדברים, אני רואה את הטעויות שלו ואת השטויות הילדותיות שאם היינו מדברים זה לא היה נעשה.
ומה שאני רואה, מכעיס אותי, קורע לי את הבטן, שם אותי ברגשות אשמה שאם היינו מדברות זה לא היה קורה, למרות שהרבה מהריבים בכלל לא באשמתי.
אני לא חושבת שהוא יודע מה אני מרגישה כלפיו וכמה אהבה יש לי בתוך הלב אליו, וכמה אני מחכה שייפתחו לו העיניים ויאללה , מספיק עם השטויות!
אז נכון , חלקכם תגידו- 'לטנגו צריך שתיים' ו'את לא טלית שכולה תכלת' אבל אני כן. באמת שכן. וגם אם לא, ניסיתי לבוא לקראתו, להתשפר בהכל, בלי ריבים רק צחוקים ומחמאות אבל לא, לא עוזר . תמיד אותו יחס מגעיל, מתנשא, יהיר ומזופת.
תמיד אני מקבלת ממנו יחס עויין, מבטים.. יש מן בור שחור גדול שמפריד ביינינו , הלוואי שהבור הזה יום אחד ייתמלא רק באהבה. כי נכון לעכשיו אני מרגישה שהוא רק הולך וגדל...
*הפוסט כתוב בלשון זכר אבל מיועד למין אחד,תחשבו לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
