רציתי לדחות את הפוסט הזה לחודש הבא אבל לא יכלתי.. אני חייבת להוציא ולשתף..
היום ה24/2/2011 היה היום הכי מאושר בחיים שלי. עדיין אי אפשר לפרט בדיוק למה ,רק האנשים הקרובים אליי יודעים.
היום קיבלתי סיבה לחיות. אחריי חודשים של רצון עז להתאבד ולמות. בקשות אין סופיות לאלוהים שייקח את נשמתי.. היום יש לי סיבה לחיות.
לא ראיתי את היום הזה ככה בעייני רוחי. דימיינתי אותו אצלה בחדר, שהיא יושבת מלפנים ואני וההורים שלי מולה. שהיא מבשרת לנו שזהו, זאת ההתחלה של הסוף.
ושהיא סיפרה לנו את זה, שנייה לפניי שנכנסתי לצילום, בכיתי מאושר. כולם התסכלו אבל לא היה לי אכפת. ריחפתי לא האמנתי שזה קורה לי.
קצת מבאס שאני לא יכולה לפרסם את זה בפרהסייה אבל זה רק לטובה. אתם תדעו, עוד חודש וחצי. מבטיחה.
בדיוק שחשבתי שככה אני אחייה לעד התמונה השתנתה. בדיוק שהתחלתי ללמוד ואני בפתח של סמסטר ב', בדיוק שהשיער גדל יפה ונצבע בבלונד.
בדיוק שקניתי בגדים שיתאימו לגזרה החדשה. אבל מה כל זה? שטויות. אם אני שמה את כל זה ליד ההתחלה של החיים שלי לא אכפת לי אפילו לכרות אצבע.
רציתי חופשה, להתנקות מהכל, עכשיו אני רק רוצה להתחיל את הסוף.
רציתי למות , לנוח לעד, עכשיו אני רוצה לחיות. לתפוס לחיים בביצים ולא לעזוב.
איך זה שדברים שלא חושבים עלייהם בכלל , ברגע שהם באים הם עושים כל כך הרבה אושר?
אני כל כך מאושרת. ללא ספק זה יום שלא אשכח לעולם.