לפעמים אני הולכת ברחוב, ותוהה לאן כולם הולכים.
לאן זה הולך? לאן היא הולכת? ומאיפה לעזאזל הם כולם באים?
אני עוצרת לרגע את העיניינים וחושבת האם יש מישו שבאמת מאושר בפנים.
ושאלה נוספת, האם כולם שלמים עם עצמם, או שמא משקרים מדחיקים וסובלים.
החזות שלהם, של הפוקר פייס שהם משדרים אני לא תמיד יכולה לפרש,
יש אנשים שיודעים להסתיר את זה טוב ויש אנשים שלא תצליח לעולם לנחש שהם עוברים טלטלות נוראיות בחיים.
אבל מצד שני שטוב, הם לא חוסכים בפיזור חיוכים ורמזים שטוב להם, תמיד אפשר לקרוא אותם מבחוץ..
להגיד " היא נראית יותר טוב " או " עובר עלייה משו טוב".
לפעמים אני חושבת עם עצמי ובטוחה שהחיים שלי הכי מעניינים והעולם נועד לי ולחיים שלי,
שהחיים שלי הם מושלמים למרות העליות והמורדות.
וכמו שאני חושבת אני בטוחה שעוד לעוד הרבה אנשים הדעה הזו עולה בתודעה מתישהוא.
ששהוא מנסה לפרש אנשים ולא מצליח' וחושב שהוא הכי ספיישל.
תכלס אם היה עולם בלי העמדות פנים, לי אישית היה הרבה יותר טוב, אין לי כוח ל "נחש מה אני חושב"
או לאדעת מה..פשוט מה הבעיה להגיד את מה שרוצים את מה שיש על הלב בלי הדחקות בלי.. משחקים של אגו וכבוד. ואני יודעת מה זה טוב מאוד כי כן גם אני הייתי כזו, הכבוד שלי היה הכי חשוב לי בעולם. שלא יחשבו שאני איזה.. לאדעת.
אבל אחריי מה שבנאדם עובר , ואני ממש לא רוצה להישמע מתנשא, אני חושבת שהפרספקטיבה שלו משתנה לגביי הרבה נושאים בחיים.
אז אני אומרת הכל. בפנים. ישירות. מה שאני מרגישה באותו רגע, מה שאני חושבת,
מה שאני רוצה שהצד השני יבין ותאמת לא אכפת לי מי בצד השני.
אני מרגישה ממש טוב עם עצמי מאז שהשינוי הזה התחיל אצלי, פשוט כאילו אבן ירדה מהלב..
לאדעת להסביר.. ובכלל בגיל שלי.. [20] אני לא חושבת שזה הגיל הנכון לשחק במשחקים כמו ילדים בני שש בגן..
דר''א המשחק הזה של "בואי נשחק אמא ואבא" ניראה לי כ''כ אמיתי ותמים. הלוואי שהכל היה כזה תמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
