שבת בבוקר, יום יפה שותה לה כוס שוקו חם.

ללכת לים או ללכת לפארק, לך זה כבר לא משנה. זורקת על עצמך

איזה חולצה, שמה צעיף מחמם ומגפי גומי עם ברווזים קטנטנים וצהובים.

' לאן את הולכת ? ' אמא שואלת עם חיוך על פניה,

אך אמא לא ממש חיכתה לתשובה, הספיק לה לבהות בבתה, הקטנה

שלה, המלאך שלה והבינה הכל.

נשקה לאימה נשיקה גדולה ומלאת אהבה, ' ילדה לנצח אמא, ילדה לנצח ' והדלת נסגרה.

מתהלכת לה בין הרחובות והגשם החל לטפטף, כל האנשים נבהלו והחלו לרוץ ולתפוס מקום מחסה אך היא? לא היה לה אכפת, יש לה את מגפי הגומי שלה, וזה כל מה שהיא צריכה.

כולם במקומותיהם בוחנים, מסתכלים על הילדה הזו שמקפצת לה

בין השלוליות, תוהים לעצמם אם היא השתגעה.

קופצת, מדלגת, לא ממש אכפת לה לאן היא הולכת, רטובה היא ונוטפת מים אך לא אכפת לה, כי היא כזאת הילדה. ילדה לנצח.