נמאס לי, לא בא לי לראות אתכן, ואפילו לא בתמונות ..

לפעמים אני פשוט מסתכלת עליכן ובא לי להקיא .

וקשה לי, וכואב לי לראות כמה השתניתן, הפניתי את הגב

לכמה ימים, ואתן כבר שוכחות שאני קיימת ..

כבר שוכחות את הימים שבילינו יחד כמו " חבורה " ,

שוכחות איך זה להיות חברות .

לא מגיע לכן שאני יקרא לכן חברות שלי, כי הכל היה

צבוע.. אני לא מאמינה איך נפלתי ברשת הזאת.

תמיד האמנתי שאנחנו היינו 4 ונישאר 4, כל התמונות..

כל הזיכרונות, כל התקופות .

איך שחכתן הכל כאילו כלום לא קרה,

אין לי מילים לתאר מה עובר עליי עכשיו.

תמיד אתן והחיוכים שלכן שלפעמים הם מסדרים לי

את כל היום, כי אתן חברות שלי, וזה שאתן מאושרות

אפילו שאני לא יודעת את הסיבה, גורם לי להדביק

סמיילים על הפנים .

איך את השתנית וניהיית לילדה מגעילה,איך השתנית לילדה שפיתאום כולם מרכלים עליה ודווקא לא ממש דברים טובים, איפה הילדה הטובה והביישנית שהכרתי? איפה זאת שלא היה מעניין אותה מה אנשים היו חושבים עליה? אני תמיד תוהה איפה היא. שאני אפילו לא רוצה להגיד מה שהתכוונתי להגיד. כל השמועות בבית

 הספר עלייך, כבר מתחילים לאיים עלייך מרוב שההתנהגות

   שלך כלכך מגעילה, אבל זה לא על המצפון שלי.

          זה לא יכאב לי עוד מעט, אני כבר יתרגל.

         זה לא יכאב.

פיתאום אין לי חשק לכתוב .

רק לשכב על המיטה, לעצום עיניים

ולחכות ליום הבא ..

ליר

" ילדה קטנה, עם לב ענק . "

אמא את הכי יקרה לי

* נ.ב *

יש כאן ילדים שלומדים בבית

ספר " הטכני " ?