לא יודעת למה ואיך כתבתי את זה, הכול פשוט יצא מהלב אל הדף ..

חשבתי על כל מה שקרה לי השבוע, ושגם אני הייתי צריכה קצת חיוך ,

שגם אני צריכה ליישר קווים עקומים, ולחזור לקוות שוב .

לחזור להיות ילדה גדולה עם נפש קטנה, כזאת שלא גודלת, וגודלת

שהיא רוצה, כזאת שחולמת כמו ילדה קטנה .

זה לא שאני לא מאושרת, זה לא שאני לא מסוגלת לחייך, טוב לי

ואני מרגישה שטוב לי, אבל אני מרגישה שהחיוכים שלי חסרי ערך ,

שאין להם משמעות, שאני סתם מותחת את שרירי הלחיים שלי ,

מראה שיניים, אבל אני לא מתכוונת לחיוך הזה, אבל טוב לי .

השלמתי איתן, עם הבנות מהפוסט הקודם, עם אותן הבנות שהשתנו

לי בשנייה, עם אותן הבנות שכנראה לא יחזרו להיות מה שהיו .

זה קרה שבוע שעבר אני חושבת, סבא שלי היה בבית חולים, במצב

קשה, ובכיתי .. לא יכולתי עוד להחזיק את החיוכים,

לא יכולתי עוד להעמיד פנים, אז בכיתי, פרקתי, והן באו והן חיבקו אותי .

לא חשבתי שהן יעשו את זה, הן באו וחיבקו אותי, ועודדו אותי, ואמרו

שהכל יהיה בסדר, ניגבו לי את הדמעות, ואמרו כמה מילים מעודדות .

אהבתי שהן כאלה, ושהן באו אליי, זה הזכיר לי את הימים שהן היו כאלה,

כי כבר שכחתי מתי זה קרה ..

מאז אותו יום של הבכי, כולנו כבר דיברנו אחת עם השנייה כאילו לא

קרה כלום.

זה לא סתם, זה מגדל של זיכרונות, חוויות, ותקוות משותפות שיש לכולנו,

שנבנה בשנתיים, אנחנו שונות אחת מהשנייה עד מאוד. ולדעתי בגלל זה אנחנו

כל כך מתאימות אחת לשנייה .

מה שאתה לא מוצא בעצמך, אתה מוצא בחברך, וזה משלים את החסר .

אני שמחה שהשלמנו, כי הן חברות טובות שלי, נקווה שהן יחזרו להיות

מה שהיו. ואני אוהבת אותן, לפעמים ולמרות הכל ..