הכל כאילו מקבל פרופורציות בימים אלו.

ביום שני, אני עומדת לכתוב את הבגרות במתמטיקה ולהופיע עם הרקוויאם של פורה על הבמה

וכבר מחר נועה גלו גלו נוסעת.

והדברים שצריכים להעשות מכבידים עליי.

בנו של מי שמנצח עלינו ברקוויאם נהרג לפני חודש בהיתקלות עם פלסטינאים, הוא היה חייל יחידה קרבית בצה"ל וחזר ארצה במיוחד בשביל להתגייס,

זה חייב להכניס בן אדם לפרופורציות.

כן, לא תמיד טוב לי, הייתי אומרת שאפילו קשה

אבל יש עוד תהום ענקית של שכול וכאב וסבל שאני לא רוצה ליפול אליה אף פעם.

בכל זאת, מה יותר נורא מלנצח על רקויאם, שיר ששרים לכבוד המת, חודש לאחר האובדן הכי גדול שעלול לקרות לאדם?

אהבה נכזבת? ציון לא טוב? אפליה? לחץ?

קטן ומזערי.

כאין וכאפס.

אני והכאב שלי ביחד, אנחנו כל כך זעומים שזה מצחיק

לפעמים הלב נקרע ואני חושבת, לאן אפשר לרדת?

ועכשיו אני כבר לא רוצה לחשוב על זה כי אני יודעת.

והאהבה הזאת? כלום לא יקרה איתה אף פעם.

אני, מוכרחה להחזיר לעצמי את מה שטוב,

את יוני, בכמויות העצומות בהן אנחנו זקוקים אחד לשני,

אני צריכה לעלות על קו הבריאות הזה, שמתעקל לי ובורח,

אני חייבת לעשות עם עצמי משהו.