לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

This is my heart, for me to feel, for you to abuse


...Roaming where he cares to go, to a state of mind which no one knows


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

2/2018


יש לי מעט מאוד זיכרונות מהתקופה בה התחלת לחיות. אני לא מדבר על התקופה בה התחלת לנשום, את זה אני דווקא זוכר לא רע בכלל, בעיקר בגלל השינוי המידי שיצרת באחיך הגדול. חמוד, מבריק ומחוכם הוא כנראה היה מלידה, אבל האינטראקציות הראשונות שלו איתך כתינוקת בת מס' ימים ביטאו משהו חדש שנולד בו – אחריות, מחויבות ורגש מגונן שרק אח גדול יכול להרגיש (ברמות שאפשר לזהות שם על הסקאלה, מעל רגשי חברות ומתחת לרגשי הורות, במקום ייחודי ושמור). כן, כמובן שלאורך השנים היו ביניכם מפגשים פחות מנעימים (בדומה וכיאה לכל אח ואחות בגילי הילדות), אבל לשמוע זאטוט קטן מסביר לבני המשפחה המבקרים שמותר לגעת לתינוקת בפנים אבל לא בראש הייתה חוויה שכנראה תישאר איתי תמיד.


גם את התקופה שלאחר מכן אני זוכר לא רע. צורת התקשורת המתוקה שלך, שילוב עילג בין עברית לאנגלית, החיוך הכובש שלך על פרצוף הפעוט השמן והחמוד ביותר שראיתי מימיי, הזחילות שלך סביב הבית. כמובן אותו לילה בו אני, תלמיד תיכון בתחילת דרכו, ניסיתי לחמוק בחשאי מן הבית כדי להיפגש עם בחורה. לבוש, נקי, מצוחצח ומסורק שמתי פעמי אל הדלת – כאשר לפתע שמעתי אותך מתעוררת במיטתך ובוכה. כמובן שרצתי אלייך מיד, מצליח איכשהו להקדים את השלב בו ההורים מתעוררים. "אני רוצה שוקו", ייבבת. מה הייתי אמור לעשות? להסביר לך שלא שותים שוקו באמצע הלילה? זה לא היה עוזר לאף אחד מאיתנו. כן, כבר אז שיעורי חיים של "ככה וככה לא עושים!" ממש לא עניינו אותך. מה נראה לך שעשיתי? הכנתי לך את בקבוק השוקו הכי מושקע שיכולתי להפיק תחת הנסיבות הקיימות כדי לא לאחר. אל תדאגי, לא קרה כלום, אני ואותה בחורה נפרדנו כידידים בערך ברגע בו אמרנו שלום ומה נשמע.


ואיך אפשר בלי ימי הגן, אותו הגן ואותה הגננת של אחיך הגדול רק שנתיים קודם לכן. משוחרר לאחר אשפוז ראשון, קצר אך מכונן, אפשרה לי הגננת שלך לבוא ולעבוד כסייען למשך כשלוש שעות בכל יום בשבועיים מתוך חופשת הקיץ. השמחה והגאווה שלך על שאחיך הבכור נמצא איתך בגן לא חמקו ממני, גם אם חמקו ממך מפאת גיל או מבוכה. תענוג ואושר, לא פחות. עד היום הנוכחות שלך והניואנסים הקטנים אך קריטיים של העבודה שם מקבעים את הזיכרון הזה כעבודה הכי מהנה שאי פעם הייתה לי.


מאז? יש לי מעט מאוד זיכרונות ממך, מהחיים שלך, בעיקר כי נסעתי לחיות בעיר אחרת ובעולם אחר. כדי להמשיך ולהתמודד עם מצב נפשי שמשום מה אף אחד לא גילה בזמן, עברתי משוקולד וממתקים לאלכוהול, ובהמשך לסמים. עם כל כך הרבה זעם וכאב מאוד קשה להשאיר מקום למשפחה. כמובן שגם קנאה לא עוזרת. אל תביני לא נכון, אני אסיר תודה על השיעורים שלמדנו ביחד אני וההורים שלך, על זה שטעויות שקרו איתי לא שוחזרו איתך. אני שמח שאת ואחיך הגדול גדלתם בתחושה שיש לכם בית, שיש לכם גב, שאוהבים אתכם. בדיוק כמו שאני שמח שאחותך הגדולה ברחה מהתופת הזו בגיל מספיק מוקדם כדי לא להיות כמוני. לא, אני לא מאשים, מדובר בטעויות לא מכוונות, אבל בינינו? כן, אני כן מאשים, כי לילדים מותר להאשים הורים על הטעויות שלהם. זה חלק מהקורבן של להיות הורה.


פתאום אני מזהה בך דיבור של מבוגרים. פתאום אני שם לב לפס של חזייה ליד שרוול החולצה שלך. מה זאת אומרת את מנגנת בסט תופים שקנו לך במיוחד, את הרי אמורה עדיין לשחק בבובות. מה קשור בי"ס פתוח, את לא בגן? ובכלל, מי אמר שמותר ללכת למקום שמתאים לך ולא למקום שאמור להתאים לך כי הוא מתאים לכולם? מה זאת אומרת מי אמר, את אמרת.


לא, את כבר לא תינוקת ולא ילדה. את בחורה, בקרוב אישה, ומוצלחת יותר ממני בכל הדברים בהם רציתי אני להיות מוצלח לאורך השנים. את מנגנת שיר שלם בגיטרה, ואני הפסקתי לנסות אפילו אחרי ארבעה שיעורים. את הגיטרה מאז מזמן מכרתי כדי לקנות כמה ימים של שקט מזויף בתחנה המרכזית. את שרה באופן שגורם לקהל שלם לשתוק ולהרגיש, ואני פעם ידעתי לצרוח שירי דת' מטאל. אם את רוצה משהו – את מבקשת, ובמקרה הכי גרוע אומרים לך "לא". גם אז את הרי מחליטה בסופו של דבר, גם אם זה כרוך בעונש (כל עוד את עדיין בגיל בו מותר להם להעניש אותך, כמובן). אני ואחותך הגדולה השפלנו מבט וכיווצנו כל שריר קיים אם כבר העזנו לבקש דברים, לא בפחד כי אם באימה. זו לא האשמה, זו עובדה. כנראה לא תדעי מעולם כמה אמא שלך התקדמה ביכולת שלה לווסת רגשות ולשלוט בכעסים לאורך השנים. גם אני, גם אני. כנראה שגם דברים טובים קיבלתי ממנה, וגם את זה חשוב לזכור. עכשיו? את הולכת להגשים את החלום שלי מאז שאני ילד, מאז שלמדתי לכתוב אותיות והתחלתי לכתוב שירים טיפשיים בחריזה מאולצת. כמובן שיש גם קנאה, כי מותר לנו להיות אנושיים, נכון? לאנושיים יש מגרעות.


"ככה וככה לא עושים!", זוכרת? פחחח. הצחקנו אותך. כל העולם הזה והחוקים המיותרים שלו הצחיקו אותך, כי את פשוט יודעת טוב יותר מכולנו מה טוב ונכון בשבילך. אני נשמע סרקסטי, אבל אני לא. הכל נכון. את פשוט יודעת מה טוב בשבילך, ברמות שמעוררות קנאה גם באנשים מבוגרים ממך פי ארבע. את יודעת שלתת לעולם להגיד לך מה, מי ואיך להיות זה מגוחך בדיוק כמו לתת לו להגיד לך איך להתלבש או את מי לאהוב. זה אמיתי אצלך, זה אותנטי, זה ישר, זו לא התחפושת שהייתה לי. אין לי מושג מהיכן החוכמה והביטחון האלו, אני יכול רק לקוות שהטעויות שעשו איתנו באמת לימדו את ההורים שיעורים חשובים שעזרו להם להיות בשבילך כמו שהיית צריכה.


ואיפה אני בכל זה? בכל זאת מדברים כאן עלי, נכון? אני האבטיפוס. אני המורד הקטן שלא התגבר ולא התבגר עד שהיה מאוחר (לא מאוחר מדי, אבל פאקינג מאוחר). אני הליצן שהתהדר בנוצות לא לו, של מרד ילדותי, של אידיאליזם רצוף בבורות וחורים בעלילה. ואת אמיתית. השוני שלך, הייחוד שלך, המרד שלך, הכישרון שלך... הכל אמיתי ועל שום דבר מזה את הרי לא תוותרי לעולם. עכשיו? ממש כמו אחותך הגדולה את לוקחת את מה שאמור היה להיות שלי ומצטיינת בו יותר משיכולתי לחלום. זה הרי כבר מזמן לא שלי... זה יכול היה להיות, אבל אי שם לאורך השנים ויתרתי על זה כשם שוויתרתי על עצמי. היום הכל שונה, כמובן. שיניתי כיוון, הפסקתי ללכת אחורה ובתחומים חשובים אף הצלחתי לצעוד קדימה קצת. את לא יודעת ללכת אחורה. זה לא במפרט שלך. אני האבטיפוס ואת גירסה 2.0 משודרגת. אני לא יכול להתחרות בזה וזה כנראה מאוד דפוק שאני עדיין מרגיש שאני אמור. אני לא יודע, ילדונת. בסופו של דבר אני כנראה בסה"כ מתאבל על החיים שיכולים היו להיות לי. "עדיין יכולים!" יגידו מסביב, וזה נכון, אבל רק במידה מוגבלת. שום דבר לא מחזיר את הזמן אחורנית. אני יכול לשנות את ההווה ואת העתיד, אני יודע את זה היום. העבר? העבר מזמן כבר לא שלי.


אז כן, כיאה לאבטיפוס מיושן (וקצת לסטריאוטיפ גברי בסיסי ומגוחך) אני כועס על שפלשת לי לטריטוריה. אני כועס על התמיכה והכלים שמעולם לא ניתנו לי ואת אפילו לא היית צריכה לבקש. אני כועס על החיים שלא הצלחתי להשיג וניתנו לך בחינם. לא מדובר בזלזול במלחמות שלך, שהרי קיימות גם אם לא מוכרות או מובנות לי. לא מדובר בביקורת או בהנמכה. אני מדבר על המלחמות שלי. בסופו של דבר, אני כנראה כועס על העולם, על המשפחה, בעיקר על עצמי. בטח שלא עלייך.


את? אני גאה בך כמו שרק אח גדול יכול, איפשהו על הסקאלה מעל חברות ומתחת להורות. אני גאה במי שאת, במה שאת ובאיך שאת, ובכל מי, מה ואיך שתוכלי להיות בעתיד, כרצונך. אני גאה בכוח שלך, בחוסן שלך, בשליטה שלך ובגישה שלך. אני גאה בזה שאת בנאדם טוב יותר ממני. חכם יותר, כמובן, מוצלח יותר, אין ויכוח, אבל בעיקר טוב יותר. ואני מאחל לך שתמשיכי בשלך ולעולם, אבל לעולם לא תתני לעולם הזה או לאנשים שאינם ראויים לשנות לך, לשנות בך, לשנות אותך. תישארי עם אצבע על הדופק (ועל ההדק כשצריך, את הרי יודעת מתי צריך), עם ידיים על ההגה ועם עיניים על המטרה. מכשולים, כמו שאת יודעת, הם דברים שוליים בדרך שאת רואה רק כאשר את מסירה עיניים מהיעד. היעד שלך, שרק את קבעת לעצמך.


אני אוהב אותך בכל ליבי, אחות קטנה. מי ייתן ונדע כולנו, כל המשפחה שלך וכל האנושות שלך, להיות קצת יותר כמוך, במקביל לקצת יותר כמונו. 

נכתב על ידי Lord Havoc , 9/2/2018 21:32  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  Lord Havoc

בן: 38

MSN:  תשאלו, נראה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

57,803
הבלוג משוייך לקטגוריות: המתמודדים , ציונות , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLord Havoc אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Lord Havoc ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)