לילו, סטיץ מזמן לא כאן

"שכחה של ילדים גדולים כואב להיות פה, כואב להיות

 ובקרקס שלי, שהפילים רוקדים וילדים צריכים, אני יכול לפרוח..."

אולי פעם, הייתי מנסה לכתוב משהו עמוק יותר.

משהו שבא מהלב, מהאמת, מהכאב.

אבל הפעם, אין מה לנסות.

גם אם אני ישתדל לכתוב משהו נורא עמוק ומושך

אולי (רק אולי) אנשים יהנהנו עם הראש בהסכמה, ואולי לא.

מה שכן בטוח, ששום דבר לא ישתנה.

"יש דמעות על השטיח, והלב כבר לא יכול לסבול..."

יש דם על השטיח. מלא דם.