בוקר טוב לכולם >< אתם בטח תוהים למה בוקר טוב.

טוב, אני היום מתחילה בשעה שנייה, אז משעמם לי עכשיו ואני מעדכנת.

האמת שהתכוונתי לעדכן עכשיו גם אתמול, ואז לא רציתי, ואז בסוף כן.. נו, הבנתם? O:

אני כולי מתנשפת, רצתי עכשיו לסופר לקנות חלב כי ברוב טיפשותי סיימתי אותו אתמול. ><"

רשמתי שזו לא הקפצה, בכותרת, מכיוון שאף איש שפוי לא יעדכן בשעה כזו, ורק יקפיץ כמה פעמים וזהו. :|

(אני שונאת הקפצות, זה ממש טיפשי וחסר - פואנטה. :S) אבל, אני לא ילדה שפויה, מואעהאעה. DD: ><"

ארג למה אני תמיד מקשקשת לכם בלי סוף על תחילת הפוסט? אני אתחיל וזהו. (:

 ~ ~ ~

הדמעות של שיר לא הפסיקו לנזול. כל אחת מהדמעות פילסה לעצמה דרך אחרת על פנייה,

עד שכולם התחברו לאחת ונפלו על חולצתה. "אני לא מאמינה, זה לא יכול להיות, אני בטח חולמת או משהו כזה,"

אמרה שיר, וצבטה את עצמה, בתקווה שתתעורר מהסיוט הנורא שאליו הגיעה. "את לא חולמת, ילדה. אני מצטער,

באמת שאני מצטער," אמר האיש המגושם והשמנמן, "קוראים לי יהורם," אמר האיש ושלח את ידו לשיר.

"אין לך מה להצטער." אמרה שיר בהיסוס, "אתה לא אשם בכלום." השיבה לו שיר, כשתוך כדי היא ניסתה לשכנע את

עצמה שזה באמת נכון. "טוב, חדל קשקשת," אמר האיש בפנים עצובות, "צריך לקרוא לאמבולנס,"

האיש איחר בהודעתו, לפני ומאחורי הג'יפ של אביה של שיר היו 2 אמבולנסים, אחד מהנוסעים שראה מה קרה התקשר

והזמין אותו קודם לכן. 3 אנשי מד"א יצאו מכל אמבולנס, הניחו את שי ואת אביה בתוך אלונקה רפואית, וגלגלו אותם אל

תוך הרכב. שיר נכנסה לאמבולנס עם שי, 'היא בטח צריכה אותי עכשיו,' אמרה שיר לעצמה בלב.

-

עברו יומיים. שיר פקחה את עינייה. היא התסכלה מסביבה, והבחינה בשיר היושבת וקוראת מגזין ילדים בשלווה. החבורה שעל צווארה הייתה מכוסה בתחבושת לבנה מבד. "איפה אבא?" שאלה שיר, ופנייה נראו כסימן שאלה אחד

גדול. "הוא בחדר השני," השיבה שי, כשלפתע פנייה נראו כ"כ עצובות. "הוא בסדר? הוא חי? מה.. מה איתו?"

נלחצה שיר וקפצה מהמיטה, והחלה ללכת לחדר הסמוך, שבו שוכב אבא שלה. משהו עצר את שיר,

האחות עמדה ממולה וסימנה לה עם האצבע סימן של לא. היא השכיבה אותה בחזרה במיטה ואמרה לה

"את לא יוצאת מכאן, חמודה. לא עד שראשך יבריא לגמרי, זה עלול להיות מסוכן אם תסתובבי ותתרוצצי כל-כך הרבה במחלקה. תסמכי עליי, זה רק לטובתך." אמרה האחות. שיר רכשה אלייה נימת זלזול ועצב.

היא הסתובבה אל שי, בשביל שתאשר את דברייה של האחות. שי הנהנה בראשה בעצב רב.

"אבא כבר לא איתנו." אמרה שי. שיר לא האמינה למשמע אוזנה. היא סגרה ופתחה את עינייה בחוזקה,

בשביל שתתעורר מהסיוט האיום הזה אחת ולתמיד, היא לא מוכנה לסבול זאת עוד.

"שי, תשתקי! אפילו אל תחשבי על זה! יודעת מה? אפילו אל תחשבי על לחשוב על זה!!" נזפה שיר בשי,

כשהדמעות החלו לזלוג על פנייה, שוב. "אני לא משקרת לך. אם את רוצה, תלכי ותשאלי את האחות. גם לי יש גבולות,

את יודעת, בכל זאת, זה אבא שלי." מלמלה שי וגלגלה את עינייה לצד. "אני לא מאמינה... מה, מה... זה לא יכול להיות!!

רק היום בבוקר ראינו אותו!! היינו בדרך לשדה - התעופה והוא חייך אליי!! איך זה קרה???" נלחצה שיר.

"קודם כל, זה לא היה אתמול. זה היה לפניי יומיים, שיר. את התעלפת כשהגענו לכאן והרופאים ידעו שלא תזכרי דבר.

אבא קיבל מכה בעורפו ודימם למוות, כשהגענו לבית החולים הוא כבר היה מחוסר - הכרה, הלב שלו לא תפעל נכון,

אתמול בערב הרופאים אמרו שהוא מת." ענתה שי, ודמעה נפלה מעינייה. "שקרנית! את שקרנית!!" צרחה עלייה שיר

וזרקה את המגזין שהיה על השידה שעמדה לצד מיטתה. "את פשוט שקרנית, אני לא מאמינה לך." אמרה שיר

ושילבה את ידייה. שי יצאה מהחדר ורצה אל חדר אביהם של הילדות. שיר הלכה בעיקבותייה וראתה את שי, לבושה

בכותונת המחלקה, ובעודה מדברת אל מיטת אביהם המת, שיר לא הבינה מה אחותה אומרת, היא לחשה כל מיני

דברים. שיר רק הצליחה לשמוע בקושי רב את המילה "אבא". שיר באה מאחורייה וחיבקה אותה.

היא אמרה לה שלא משנה מה, היא תמיד תהיה אחותה הגדולה ושהיא אוהבת אותה כל-כך. היא התנצלה וחזרה

לחדרה. שיר אפילו לא חשבה על לדבר אל אביה. היא האמינה שהוא עוד יחזור לחיים בן-לילה.

היא הוציאה מכיסה תליון זהב, שקיבלה מאימה כשהייתה בת שנה. לשי היה תליון דומה, ולפתע שיר הבחינה ששי

מאחוריה, ומסתכלת בתליון שלה גם כן. שתיהן החלו לבכות עד שנכנס איש שמנמן לחדרן.

"שלוווווום!!", אמר האיש בשמחה. הן לא ראו את פניו, פניו הסתתרו מאחורי זר פרחים ענק עם סביונים וחרציות וקופסת

שוקולדים אדומה. האיש הוריד את הפרחים ואת הקופסה, ושיר מיד זיהתה אותו, לפי המשקפיים החומות בעלות

המסגרת העבה. "אממ.. שלום? ירון, נכון?" מלמלה שיר. "לא, קוראים לי יהורם, לא ירון," צחקק האיש בקול רם מאוד. לפתע האחות נכנסה לחדרן ופנתה אל האיש. "סליחה, אדוני, אבל שעות הביקורים עדיין לא החלו. אני מבקשת ממך

לעזוב, הבנות צריכות לנוח -" לפתע יהורם קטע אותה - "בסדר, בסדר, אני הולך." אמר יהורם וקרץ לשיר.

חיוך עלה על פנייה של שיר. היא ידעה שאבא שלה היה רוצה שהיא תהיה מאושרת למרות הכל,

הרי מוות הוא חלק נכבד מאוד של החיים. שיר פנתה אל דלת היציאה מהחדר והלכה אל חדרו של אביה.

היא הכניסה לכיסו פרח מזר הפרחים שיהורם הביא, ספר תהילים קטן שמצאה בשידה שבחדרה, ונישקה את אביה על

הלחי. שיר התחילה לבכות ודמעה נפלה על אפו של אבייה. לפתע אביה הזיז את אצבעו, ופקח את עיניו.

שיר לא האמינה שאבא שלה באמת התעורר לחיים, "אבא!!" אמרה לו. "שיר..." לחש אלייה בקול מתאמץ, ונרדם.

 ~ ~ ~

ארג, הפרק הזה לא יצא לי כמו שתכננתי. נו טוב, שיהיה. :)

נראהלי שדיי הגזמתי עם הטרגדיות וזה :S אני אנסה לתקן את זה כשאני אחזור מהביצפר,

אם זה מוגזם אז תגידו ואני אתקן. דרך - אגב, תודה על כל המחמאות בפוסט הקודם. 3>

טוב, אני צריכה ללכת לפני שאני אפספס את האוטובוס. אני שונאת אוטובוסים. xD"

Little Monster

הכותבת D;