הדמעות לא הפסיקו לנזול. הן נזלו ונפלו, נעה הרגישה שהיא שוקעת עמוק עמוק בתוך הכאב של עצמה.

היא עצמה את עינייה בתקווה שתצטרף אל אבא שלה, היא הרגישה שהכל באשמתה.

היא כ"כ רצתה שאמא שלה תהיה איתה עכשיו, שתחבק אותה ושתאמר לה שלא תדאג, יהיה טוב,

כמו שהיא תמיד הייתה אומרת לה ולשי, אחותה, כששום דבר לא הלך להן.

היא הרגישה שהיא עומדת להתפוצץ וללכת מכאן, ולא לחזור יותר. היא כ"כ רצתה שזה יקרה,

להיות עם אמא שלה ועם אבא שלה, שוב, משפחה אמיתית, כמו פעם.

דפיקה מפתיעה בדלת קטעה את חוט המחשבה של שיר. הדלת נפתחה והיא ראתה את יהורם.

"אני מפריע? מותר לי להיכנס?" שאל. שיר ניגבה את הדמעות במהירות עם חולצתה,

היא לא רצתה שיידעו שהיא בכתה. "זה בסדר, תיכנס," השיבה לו שיר והשפילה את מבטה לרצפה.

"תראי, שיר," שיר הביטה בעיניו שלפתע הבחינה שהן כחולות ועמוקות, כמו שלה.

"אני ממש מצטער על מה שקרה. אני לא יכול לחיות עם זה, חייבת להיות דרך שבה אני אוכל לפצות אותך, נכון?"

אמר בעצב. שיר הופתעה ולא הבינה לאן יהורם חותר.

"אני חשבתי על לאמץ אותך ואת אחותך. אני לא יודע אם את רוצה בכלל, כי בכל זאת,

את בקושי מכירה אותי, אבל יש לי ילדה שקטנה ממך בשנתיים וחצי ואני חושב שהיא נורא תשמח 'לקבל' אחות גדולה, ועוד שתיים." שיר הופתעה למשמע אוזנה. היא חייכה חיוך רחב, ולפתע שכחה את מה שקרה עד לא מזמן,

אבא שלה כבר לא איתה. היא התעשתה והתנערה, היא הרגישה שפתאום כל חלקי הפאזל של חייה מתחברים

זה לזה בעצמם, כאילו מישהו הפיח בהם חיים, והרגישה שהיא בתוך פנטזיה אחת גדולה. לפתע היא חזרה לעצמה,

היא הבינה שיהורם באמת הציעה לאמץ אותה ואת שי, וחייכה חיוך רחב יותר מהקודם. "ברור שאני רוצה," מלמלה.

יהורם חייך אלייה וחיבק אותה. שיר לא הייתה רגילה לחיבוק מאיש זר, אך מהר מאוד היא התרגלה, והיא הבינה שהוא עומד להיות אבא שלה. "אוקיי, אז ככה, תראי. אני עכשיו הולך לעובדת סוציאלית,

ונראה מה אפשר לעשות, כמה שיותר מהר. את רוצה לבוא איתי?" הפטיר יהורם, כשיצא כיוון הדלת.

"ברור שאני רוצה," מלמלה שיר, והחלה לאסוף את חפציה.

-

יהורם ירד עם שיר לאוטו שלו, אוטו כחול-אפור כהה וקומפקטי.

מאחורי המושבים האחוריים היו בובות, כנראה של הבת שלו.

הם התחילו לנסוע, שיר ישבה במושב האחורי ויהורם נהג.

היא ראתה את הבניינים מולה, חולפים זה אחרי זה, ואת האנשים שהולכים ברחוב.

"יהיה אכפת לך אם נלך קודם לבית שלי, וניקח כמה דברים?" אמר.

"אין לי בעיה." אמרה שיר, בשקט. היא הבחינה פיתאום בהשתקפותה

בזכוכית החלון שמולה, וראתה שעינייה עדיין נפוחות ואדומות מרוב הבכי.

האוטו נעצר, הם הגיעו לביתו.

הוא גר בוילה קטנה עם 2 קומות ומרפסת מעל הכניסה לבית.

בכניסה לבית היה שביל עם אבני פסיפס צבעוניים,

ומשני צידי השביל עמדו שיחים ופרחים יפיפיים.

השמיים פתאום נראו כ"כ בהירים ויפים, פה ושם עננים לבנים. שיר שמעה  את ציוץ הציפורים חזק

מתמיד, היא חשבה שהיא חולמת. בכניסה לבית עמד כלב פקינז קטן ולבן, ולידו 2 גורים לבנים וחומים חמודים. בכניסה לבית היה ספסל קטן מעץ, ועליו 2 כריות, ולצד הספסל עמד עציץ גבוה ויפה.

שיר נכנסה לבית, היא לא האמינה למראה עינייה. הריצפה הייתה ריצפת פרקט בצבע חום בהיר,

ומצד שמאל של הדלת היה קולב למעילים ולכובעים. יהורם הסיר את ג'אקט העור שלו ותלה אותו על הקולב.

החולצה שהייתה עליו הייתה חולצת משבצות לבנה, כמו שאביה נהג ללבוש.

הילדה שלו באה לקראתם ואמרה "שלום אבא," וחיבקה אותו. "את בטח שיר, נכון?" אמרה בנעימות.

שיר כ"כ קנאה בה, בית כ"כ יפה, משפחה כ"כ יפה. היא האמינה שזו המשפחה המושלמת.

~ ~ ~

אני מודעת לזה שזה פרק פטתי. ^^" אני ממש שונאת את הפרק הזה. ><"

(הגזמתי. לא שונאת, הוא פשוט לא יצא נחמד. אני צריכה בפעם הבאה לא לזרום? XD")

פשוט אין לי זמן ואחותי רוצה את המחשב. :<

אני מקסימום אערוך וזה.  ד"א, 100 כניסות ב3 ימים. 3333>

צום קל וגמר חתימה טובה. 3>

Little Monster

הכותבת D;