אנסטיה נרגעה קצת ויצאה החוצה. אביה היה בתוך הבית ופרק את המזוודות.

אנסטיה נכנסה לאט-לאט אל תוך הבית.

היא פקחה את עינייה ושפשפה אותן בתקווה שהיא לא חולמת.

היא פתחה את פיה והוא התעגל בצורת הספירה 0.

היא לא האמינה למראה עינייה, היא לא האמינה שזהו ביתה.

היא עמדה במרכז הסלון, כשמסביבה הארגזים. היא לא רצתה לגור בחורבה הזו.

ריצפת הפרקט הייתה שבורה ומלוכלכת, מלאת אבק שאפילו 20 עובדי ניקיון לא יכלו לנקות את כולו.

החלונות היו שבורים ומרוקסים, המדרגות והדלתות חרקו, דלת הכניסה הייתה עקומה ושבורה בתחתיתה.

'הבית הזה הוא פשוט סיוט', חשבה לעצמה אנסטיה, 'אני בחיים לא אגור כאן, בחיים.'

אנסטיה הרגישה שאביה לא חש בנוח עם המחשבות והדיבורים שאנסטיה אמרה עליו ועל הבית.

היא נעמדה לידו, החזיקה את ידיו ופתחה את פיה בתקווה שיצאו המילים מעצמן. המילים לא יצאו ולא נעליים.

היא פשוט השאירה את פיה פתוח, הביטה בעיניו הכחולות של אביה, ואלו הסתכלו עלייה במבט בוחן.

לפתה הבחינה אנסטיה במשהו זז מחוץ לדלת הפתוחה ל‎‎ראווה.

היא הפנתה מבטה אל הדלת, וראתה ילד רכוב על אופניים, חולצת T עם פסים לבנים וכחולים, ג'ינס ארוך ועיניים ענקיות הבוחנות אותה ואת אביה.

קשה היה להבחין שצבע עיניו של הילד היו תכולות, הן היו כל כך גדולות, כמו עיניו של ינשוף בחשכה.

"אז אתם השכנים החדשים?" שאל הילד בנימה חצופה ומזלזלת.

"כן, אני חושבת," ענתה אנסטיה במבוכה.

"לחשוב זה טוב," ענה הילד באומץ שלקח משום מקום.

אביה של אנסטיה התקדם לעבר הדלת וסימן לאנסטיה סימן של 'אני בחוץ'.

"אז.. איך קוראים לך?" שאל הילד.

"אנסטיה." ענתה.

"אנסטיה? איזה מן שם זה אנסטיה?"

"שם."

"על שם מה זה?"

"לא על שם מה זה, על שם מי זה. פעם הייתה נסיכה חשובה בארץ שנרצחה. עד היום מאמינים שהיא לא מתה והיא עוד קיימת,

ורק מתחמקת מן העיתונות. לפני שבוע בערך אישה אחת טענה שראתה אותה, אבל אלו שטויות." אמרה אנסטיה בגאווה.

"טוב.." אמר הילד ומשך את מבטו, "אז אולי היא ראתה אותך?" אמר הילד, בניסיון להצחיק.

"ניסיון יפה," אמרה אנסטיה וקרצה.

"בכל מקרה, אני תום, נעים מאוד." אמר ושלח את ידו ללחיצת היכרות.

אנסטיה פחדה מתגובתו של אביה, אך כשהסתכלה מעבר לתום לא ראתה דבר שיכול היה להזכיר לה את אביה.

לא אותו ולא את מכוניתם, הוא הלך. חיוך קטן צץ בקצה פיה של אנסטיה.

"את רוצה לצאת לרכב על אופניים?" שאל תום.

"אני אשמח," ענתה לו. "-רגע, אין לי אופניים! הם נשארו בבית הקודם.."

"לא נורא, אני אתן לך את האופניים של אחותי. לך יש אחים?"

"לי? לא. הייתי רוצה, אבל אין." אנסטיה אמרה בביאוס. פתאום היה שכחה מאמה שנפטרה, מאביה שנעלם, מכיעורו של ביתה החדש.

היא הייתה מאושרת שרכשה לפחות חבר אחד בשכונה החדשה.

אנסטיה נכנסה לביתה והוציאה מאחד הארגזים שעל פיאותיהם התנוסס השם "אנסטיה", שמלה צהובה עד הברכיים וכובע רחב-שוליים צהוב.

אנסטיה ותום הגיעו לביתו, בית מפואר מבחוץ אך עם זאת קטן במיוחד, בית עם 2 קומות ומרפסות בכל פינה,

עציצים ושיחים ועצים בחצר, וילונות צבעוניים, דלת לא עקומה ולא שבורה, חצר שמקיפה את הבית, אך עם זאת קטנה, בית מדהים, בקיצור.

תום סימן לאנסטיה לחכות לו לרגע בחוץ. אנסטיה התיישבה על אחד הספסלים הקרובים שהיו שם.

עברו 5 דקות ומכונית שחורה ארוכה עצרה לידה. איש שמן יצא ממנה והביט באנסטיה במבט מוזר שכזה.

הוא נכנס שוב לרכב וקרא בשם "ג'ון", עברו דקה-או שתיים, והאיש בשם ג'ון יצא החוצה. ג'ון היה שמנמן והאיש הקודם היה רזה, ממש כמו מקל.

הם הוציאו שקית שחורה וצמר גפן שנראה רטוב ולח, ועמדו מאחורי הספסל. אנסטיה לא אמרה דבר, היא זכרה

שאסור לה לדבר עם אנשים זרים, והאנשים האלו בהחלט היו זרים. הם לחששו משהו וסימנו דברים עם הידיים,

דלתות המכונית נסגרו, השמיים התכהו, והאנשים הצמידו בין לפיה ובין לאַפַּה של אנסטיה את הצמר גפן וכיסו אותה בשקית השחורה והגדולה, והכניסו אותה לאותו, למושב האחורי.

מספר שניות ספורות לאחר מכן תום יצא מפתח ביתו, מהדלת הסגורה. הוא לא ראה את אנסטיה שישבה לפני

רגע על הספסל, זו ששמה הוא על נסיכה שגרה פעם במדינה וחשבו שראו אותה לפני כשבוע. הוא לא ראה אותה יושבת שם, עם השמלה הצהובה שלה שלבשה לפני שיצאו.

הוא ראה ספסל שומם עם כובע צהוב רחב-שוליים ועליו פרח חמנייה, הוא לא ראה את אנסטיה.

~ ~ ~

כן, פרק 2. D:

ניסיתי לעשות אותו מותח, לא יצא, נו טוב.

אם הוא קצר אני מצטערת, אני צריכה לזוז עוד כמה דקות ולא היו לי רעיונות.

מקווה שאהבתם. ^^" 3>