'לפקוח עיניים', אמרתי לעצמי. בתוכי רציתי לפקוח אותן. אבל מבחוץ? ממש לא. הרגשתי יש נעימה אוחזת בי. הרגשתי חייבת לפקוח את עיניי ולראות מי הוא זה שנוגע בי. פקחתי את עיניי וראיתי אותו.

טוב, כמו בכל סיפור, אני מיטל, ילדה בת 14 בכיתה ח', לומדם בחטיבת הביניים "אלונים" שברעננה. וכמו לכל בת בגילי, יש לי אהוב ליבי סודי ומיוחד. קוראים לו לידור והוא לומד בכיתה המקבילה לשלי, ח'1. לידור הוא הילד הכי יפה שאפשר לתאר. ילד בלונדיני, עיניים כחולות, כמו בכל הסיפורים שבהם יש סוף טוב. אבל הסיפור שלי לא כלל סוף טוב. לא הייתי ילדה שמתחברת בקלות עם בנות. זאת אומרת, רציתי, אבל תמיד קיבלתי דחייה מהצד השני. אבל עזבו, הדיבורים על זה גורמים לי כאבי בטן. נמשיך בסיפור. לא, בעצם, נתחיל מהתחלה.

אמצע שנת כיתה ח', שיעור חשבון - השיעור האהוב עליי. טוב, לא על כולם השיעור הזה אהוב. אבל עליי הוא כן. אני אוהבת לחבר מספרים ביחד ולקבל תוצאות חדשות, בדיוק כמו שאני עושה בציור. לערבב צבעים, צורות, קווים, מכחולים, עפרונות - הכל על פיסת נייר אחת לבנה שלא עשתה לי כלום. אהבתי להרגיש שאני חזקה, יותר מכולם. במקרה הזה לא מכולם, רק מכמה פריטים דוממים שלא עשו לי כלום, אבל גם זה טוב, לא? טוב, נחזור לסיפור.

"מיטל, גשי בבקשה ללוח ותפתרי את תרגיל 86 בעמוד 104." אמרה המורה לחשבון, חיה. היא המורה האהובה עליי, כמו המקצוע שהיא מלמדת. היא לא מלמדת אותו כמו כל המורים, אלא בצורה אחרת, מעניינת יותר. אותי שבו הבדיחות והקשקושים המוזרים שלה. לא יודעת למה, זה פשוט.. מעניין.

קמתי מהשולחן ו25 זוגות עיניים בוחנות הופנו אליי. נלחצתי, איך לא? טוב, בכל מקרה, ניגשתי ללוח והתחלתי לכתוב את התרגיל. היד שלי רעדה ויצאה לי כתב עקום. כשסיימתי המורה שיבחה אותי ואמרה "יפה מאוד, מיטל," אני לא מתרגשת מזה, אני פשוט לא רוצה שיחשבו שאני חביבת המורה או משהו בסגנון. אני נורא פרנואידית, בנוסף להכל. אני ממש צירוף של טימטום, כיעור ולומר אמירות דפוקות כשכולם שותקים. זאת אומרת, כולם מדברים ואז ברגע הכי לא בטוח אני מדברת. משום מה זהו חרא תיזמון ובסוף העיניים של כולם נעוצות בי ומדברות במבטים של "מה עובר עלייה?" וכאלו דברים. אני ממש שונאת כשזה קורה לי.

בקיצור, חזרתי למקום ישיבתי והתיישבתי. ישבתי ליד הילד הכי מעצבן בעולם. אותי, לפחות. קוראים לו בר והוא מחטט באף. כן-כן, מחטט באף! הוא מדביק מסטיקים לכיסא, מסריח כולו, ו... אפשר להבחין בו ממרחק של 100 ק"מ לפחות. מהצחנה שמלווה אותו לכל מקום, ועד נייר הטואלט שמודבק לנעליו ונראה באופק מובהק ביותר בזמן הליכתו המרושלת. ומכל ילדי הכיתה, דווקא עלי נגזר לשבת לידו?

אני יודעת שאתם חושבים עכשיו שאני מן קרציה כזו שמדביקה לאנשים אחרים כינויים וסטיגמות. אז לא, אני לא. אני פשוט אחת כזו שבוחנת את הסביבה שלה מרחוק ומקרוב במקביל ולא מוכנה להסתכן. אני דיי חובבת טבע. ואו, לא רציתי שתדעו את זה. זה נראה לי כזה חנוני. אה, ודרך אגב, נורא חשוב לי ממה שאנשים חושבים עלי. זאת אומרת, לא ממש בקטע חמוּר שאני מתלבשת ומתנהגת כמו שמצפים ממני. אם אנשים יאמרו לידי "ואו תראו את המכוערת הזו," אני לא אעשה שינוי דרמטי בחיצוניות שלי, אני רק אקח לצומת ליבי. עזבו אני ילדה מסובכת.

"מיטל, קומי," אמרה אמרה ועלתה לחדרי, פתחה את הדלת בחוסר-נימוס מוחלט וזרקה עליי את אחת הבובות שהיו זרוקות על הריצפה. החדר שלי פשוט מפוצץ בכריות ובבובות, אני חולה על דברים כאלו. אה, ואני גם חולת סדר וניקיון.

"אני קמה, קמה!" אמרתי וחזרתי לישון. נו באמת, למי יש כוח לקום ב7:05 בבוקר?! לא לי, לפחות.

קמתי ונעלי בחוסר-רצון את נעלי הבית שלי. התרוממתי מהמיטה ולקחתי את תיק בית הספר שלי. אם היו מבקשים ממני לתאר את ההרגשה של הגועל שהיה בי, לא הייתי מצליחה לתאר הרגשה זו יותר טוב מאשר הצרחה החזקה שצרחתי.

- - - - - -

סיפור חדש, נמאס לי מהקודמים. אני לא ילדה של שינויים כאלו אבל זה מה יש. (:

אני מקווה שיש מתח. ^^

ד"א, אני גם ממש רוצה עיצוב חדש. מתנדבים?

יובליזם.

עריכה - עשיתי עיצוב חדש, אומנם יותר מתאים לקיץ, אבל שיהיה.

אני ממש אוהבת אותו *-* יש עכשיו פרו לכל ישרא, נקווה שתפסיקו לקרצץ עם העברת הפרו <:

דרך אגב, יש גם חלון מסרים חדש. אני לא מתכוונת להגיב שם, רק במקרים יוצאי דופן, אבל אתם מוזמנים להגיב גם שם, אם תרצו ^^"