יומיים לאחר מכן שי חלתה. היה לה חום, נזלת, שיעולים, היא הקיאה - את כל מה שנדרש בשביל להיות חולה.

הבנות נשארו עוד שבועיים בבית החולים. שיר לא חלתה, למזלה הרב.

התברר שהמחלה של שיר היא מחלה סופנית.

"זו מחלה שחודרת לכלי הדם," הסביר הרופא, "תזוזה אחת לא נכונה והחיידק יחדור ללב.".

למשך הימים הקרובים שי הייתה מרותקת למיטה. עוד 4 ימים עברו. 5... 6... 7...

שיר הוזעקה לחדרה. שי נראתה חיוורת מתמיד.

שערותיה השחורות היו פזורות על הכר, רק עכשיו היה ניתן להבחין בצבען הכהה, כשפניה של שי היו לבנות,

כאילו צבעו אותן בגיר שלא יורד או נמרח. שיר בכתה. היא ידעה שהסוף קרב.

אותות החיים מהמכשיר המעצבן החלו להיות איטיים יותר ויותר.

5 רופאים עמדו ליד מיטתה של שי.

2 מנתחים, רופא ילדים ודוקטור שהוזמן במיוחד מחו"ל.

אחד המנתחים לקח את המגהצים המיוחדים והעביר בשי זרם חשמלי עצום

שגרם לה לקום מהמיטה כלפיי מעלה בעוצמה אדירה ולחזור למיטה כעבור שנייה.

טו.. טו.. טו... טווווווווווווווווווווו.

שקט. דממה. שי מתה.

שיר הלכה החוצה. היא לא בכתה. היא לא הרגישה שהעיניים שלה צועקות לה מבפנים ורוצות להיקרע ולבכות.

לפתע לא היה לה אכפת שהיא לבדה בעולם. היא רק רצתה להצטרף אל הוריה ואחותה התאומה.

היא רק רצתה להפסיק להתגעגע,

להפסיק לקרוע את הלב בבכי בכל פעם שהיא מסתכלת באלבומים המשפחתיים. היא רצתה למות.

להרגיש סוף סוף איך ההרגשה הזו, לראות הכל צלול, נקי, 'נטו'.

היא רצתה לברוח משם. היא רצתה חיבוק. היא רצתה למות.

על התאבדות, היא לא חשבה. היא חשבה על לפגוע בעצמה ולחכות לגשם,

 לשאוף את הריח הטוב שלו ולעמוד מתחתיו, מתחת לגשם הכואב הזה,

בפיג'מה. לא היה לה אכפת שיכאב לה. לא היה לה אכפת מכלום יותר.

כעבור 5 שעות ירד גשם. שיר התלבשה בפיג'מה קצרה ויצאה לחצר בית-החולים.

היה שומם, מקסימום חתול או שניים ישנו מתחת לארגזים. הכביש היה ריק.

שיר עלתה במרגדות החירום הפרוצות, מעלה, מעלה. היא הגיעה לגג.

היא רצתה לעלות יותר מזה. היא הורידה את מעילה והייתה לבושה בפי'גמה קצרצרה שלבשה לפני כן.

היא פיזרה את שיערה והורידה את נעלייה. היא ישבה על הריצפה, שרה לעצמה שירים אופטימיים.

 הדמעות השתלבו יחד עם הגשם, כך שלא ראו כיצד שיר בוכה.

לפתע שיר הבחינה במשהו בוהק. היא לא חשבה אפילו מה זה יכול להיות.

האור כאילו כישף אותה. היא הלכה בעקבותיו. האור נעמד מאחורי עץ מטפטף.

היו ברקים, היו רעמים, אבל שיר לא פחדה. היא נזכרה בימים הגשומים עוד יותר שבהם אחותה והוריה היו יושבים

בסלון, מכורבלים בשמיכות, רואים סרט טוב, או שניים.

שיר לא שמעה דבר, כאילו הצמידו אוזניות לאוזנייה והשמיעו מוסיקה חירשת. הכל היה לבן.

שיר הרגישה צלולה, נקייה, נטו. הכל היה שקט, לבן. שיר הייתה לבושה בחלוק לבן, ארוך, נקי.

היא ראתה בית לבן עומד מולה. גדר לבנה, חתול לבן, דלת לבנה.

היא הקישה בדלת 3 דפיקות לבנות. איש בעל שיער לבן פתח אותה.

"שלום שיר" שאל האיש, וחייך חיוך רחב.

הוא חייך כאילו ראה איזו בדיחה או סירטון מצחיק, מהסוג הזה ששולחים באימייל.

"איפה אני?" שאלה שיר. לפתע שיר הבחינה שהאיש דומה לסבה. "סבא?!"שאלה שיר בתדהמה.

"תיכנסי," אמר האיש והושיט את ידו אל פנים הבית.

הבית היה יפיפיה, קירות לבנים, רהיטים לבנים, אנשים לבנים.

שיר ראתה דמות של ילדה משחקת לבדה. שיר הצטרפה אלייה.

"היי," אמרה שיר.

הילדה הסתובבה אל שיר ואמרה "היי." וחייכה, בדיוק כמו הסבא.

שיר נדהמה. הילדה הייתה שיר. האיש היה סבה.

לאחר כמה דקות נפתחה דלת הכניסה ואביה ואמא נכנסו, מחובקים ביחד. גם הם לבשו לבן.

"מה קורה כאן?" שאלה שיר, מופתעת עוד יותר ממקודם, "איפה אני?!"

"את בסוף."

אמרו בני-משפחתה. מה שפגע בשיר היה ברק.

שיר פונתה לבית החולים שעליו נעמדה.

שיר מתה כבר מפגיעת הברק, לא ניסו אפילו להציל אותה.

תאמינו או לא, אבל שיר סוף סוף הייתה מאושרת.

 היא הייתה עם האנשים שהיא אהבה, עם הדברים שהיא אוהבת.

אז מה אם היא מתה? סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר.

~ ~ ~

אני מתביישת לומר שבסוף הפרק בכיתי. ><"

עזבו, אני רגישה מדי. ^^" אז כן, זה הסוף של הסיפור. הוא היה ממש קצר, כולה 6 פרקים, אני יודעת.

התוכן לא היה משהו, אבל הי - סיפור ראשון שלי. אשמח מאוד לשמוע את הדעות שלכם. (:

ד"א, הבלוג לא נסגר או משהו, אני מתכוונת להמשיך לכתוב כאן עוד דברים, אם זה מעניין מישהו. X_X"

חשבתי אתמול בלילה על הפרק, ז"א, על התוכן והכל. ^^" זה מה שאני עושה כשאני לא נרדמת, אגב. D:

חשבתי על שם לסיפור, סוף או התחלה?

וזה די טיפשי לתת לו שם. נו טוב, אני מעדיפה את זה מאשר "ללא שם" ;)

יובל. ^^