עד מהרה שיר הבינה שמשפחה מושלמת? זו לא. גם המשפחה הזו רבה ונעלבת, ושוכחת ומבלגנת.

יהורם ושיר יצאו מהבית לכיוון האוטו, ויצאו לדרכם אל העובדת הסוציאלית. כעבור שעה וחצי של נסיעה מייגעת וקשה, כשכל השמש היה תקוע בפנייה,

שיר יצאה מהאוטו ונכנסה לצד יהורם לבניין דירות רגיל,

אך מבפנים הוא אינו כ"כ רגיל, מבפנים הוא היה מחולק לחדרים עם משרדים

ומשחקים. שיר האמינה שהמשחקים היו מיועדים לילדים שבאים וממתינים את כל התור הזה,

עד שתורם להיכנס אל תור החדר. והתור אכן היה ארוך.

שורות ארוכות-ארוכות של אנשים שעמדו בתור עם ילדים בכל הגילאים התנוססו ברחבי הבניין.

בכל מקום היה תור. לפתע שיר נזכרה בפתגם אחד

שהורייה תמיד דיברו איתה עליו: "החיים הם תור אחד ארוך, מי ששורד אותם אמיץ."

רק עכשיו שיר הבינה מהי משמעות הפתגם הזה, מה שלא קרה

קודם לכן. שיר ויהורם ישבו על כורסאות קטנות ומרופדות בריפוד דמוי-עוד שחור,

הם חיכו שלושים וחמש דקות וזה לא היה נראה שהתור אכן זז.

במשך כל ההמתנה הארוכה והקשה הזו, שיר הביטה בידייה ועל הריצפה.

היא לא העזה להסתכל על פניו של יהורם. מזווית עינייה היא הבחינה

בו, מביט בה. דמעה נפלה מעינייה, לא במכוון, היא אפילו לא הייתה עצובה, למרות מות אביה. 

לאחר-מכן נערה שנראית בגילה של שיר התיישבה

2 כיסאות לידה. ליד הנערה הזו, התיישב ילד קטן, בן 5 או 6, שיר לא הצליחה לזהות את גילו.

לנערה היה שיער שחור ומדורג, קצת אחרי הכתפיים.

עורה היה שחום-בהיר ועינייה היו חומות, כמו דבש. היא לבשה מכנס ג'ינס קצר וכפכפים פשוטות,

חולצת טישרט לבנה חלקה, וענדה שרשרת כסופה

שעלייה היה שמה - "יעל". שיר תמיד אהבה את השם יעל. היא קוותה שיעל תשים לב אלייה.

דקות אחדות לאחר מכן היה תורם של שיר ויהורם

להיכנס אל החדר. שיר החלה ללכת לכיוון החדר, כלפתע, לא מרצונה, הסתכלה אחורה אל הילדה, יעל.

שיר ראתה שגם יעל מביטה בה.

הם נכנסו אל החדר. הדבר הראשון שראו, כשנכנסו לחדר ולא הביטו בו ברצינות,

 היה חלון פתוח ומואר עם וילונות כחולים שעליו מצויירות מכוניות.

לפתע נכנסה לחדר אישה גבוהה ומתולתלת ששאלה אותם על סיבת האימוץ.

יהורם אמר שהוא רוצה לאמץ את שיר מכיוון שהוא הרג את אבא שלה

בתאונת דרכים. לפתע שיר הבינה.

יהורם לא באמת רוצה לאמץ אותה כי הוא אוהב אותה.

הוא הרג את אבא שלה. היא עכשיו יתומה, בגלל יהורם. הוא בקושי מכיר אותה, מה לו ולה בכלל?

הוא רוצה לאמץ אותה כדי שהיא תסלח לו. אבא שלה מת, בגלל יהורם. שיר התחילה לבכות,

ויצאה מהביניין. היא התחילה לרוץ ולרוץ, היא לא ידעה לאן, העיקר רחוק משם.

היא הסתובבה בעיר הזו, בחולון, עד 8 וחצי בערב. אנשים הסתכלו עלייה כאילו היא חוצנית ממאדים או מנוגה,

היא לא הבחינה בחבלות ובליכלוכים שכיסו את כל גופה מכיוון שלא אכלה ולא התקלחה כבר שעות, יותר מיום,

בערך. היא התקדמה לעבר סימטה חשוכה עם המון ארזגים ופחי-אשפה. היא התקדמה לעברם, ונרדמה.

בבוקר היא שמעה ליחשושים, כשהיא התעוררה. היא פתחה את עינייה ולא האמינה למה שעינייה רואות.

יעל, הילדה מהביניין ההוא, ואחייה הקטן,

עמדו מולה. היא שפשפה את עינייה היטב בתקווה שהחיזיון הזה ייעלם מכאן, ומהר. שום דבר לא השתנה.

"מה את עושה כאן?" שאלה יעל, הילדה שעמדה ממולה.

"ברחתי," ענתה לה שיר.

"למה? את לא היית עם האיש השמן המשקפופר ההוא שם? מי זה בכלל, אבא שלך?" שאלה שיר בתוקפנות.

"לא, הוא הרג את אבא שלי. הוא רצה לאמץ אותי עד שהבנתי מה קרה, -"

לפתע יעל קטעה את שיר ואמרה לה: "נו, ו..? מה קרה?"

שיר גלגלה את עינייה והשיבה ליעל:

"אני לא יכולה לחיות עם מישהו שאני בקושי מכירה, ושבנוסף לכל זה הוא אחריי למות אבי."

"למה לא? אני עשיתי את זה עד לא מזמן."

שיר פערה את פייה. "תפתחי את הפה, את עוד תבלעי זבוב או משהו כזה!" צחקקה יעל.

"למה עשית את זה? מה.. איך.. מה??" שיר גמגמה בשקט.

"אוקיי, אבל זה ממש מסובך. אמא שלי היא אם חד-הורית, אבא שלי מת לפניי שנולדתי, בהיריון של אמא שלי.

הוא מת בתאונת עבודה או משהו כזה, זה כבר לא משנה לי יותר, הוא לא כאן, וזהו.

אמא שלי נסעה לחתונה של חברים של המשפחה לפני שנתיים וחצי ולא חזרה יותר,

אחד האורחים בחתונה היה שיכור ודרס אותה כשחזר הבייתה, ועכשיו אני ברחתי מהבית שם,

היינו בבניין ההוא בגלל שעכשיו הם רוצים לאמץ עוד ילדה, או שזה ילד? עזבי," אמרה יעל.

"אני יעל, דרך אגב. איך קוראים לך?"

"שיר, קוראים לי שיר," אמרה. לפתע נזכרה בשי. "שי!" צעקה. היא השאירה את שי לבד בבית החולים.

"אני לא מאמינה ששכחתי, איזה מפגרת אני, אלוהים!!" צעקה שיר.

"מה קרה? מי זו שי?" אמרה יעל בהיסוס רב.

"שי זו אחותי התאומה, זה לא ממש משנה, בקיצור, שכחתי את שי בבית - החולים, ו..-"

 שיר הבינה שהיא התנהגה אל שי כמו לחפץ, מה ז"א שכחה? זו אחותה.

יעל קטעה את שיר, שוב: "אל תדאגי, פשוט בואי אחריי".

שיר הבינה שיעל שטלתנית, ולא היה לה אכפת, שיר עצמה מאוד מאוד ביישנית

והיא הייתה זקוקה למישהי שתיקח אותה ואת עצמה בידיים.

שיא הסיקה מהר מדיי שיעל מכירה היטב את השכונה הזו, כי למרות החושך הרב,

יעל הובילה את שיר בקלות רבה לכל אורך הדרך, אל תחנת האוטובוס שבה הן אמורות לנסוע.

משום מה הילד הקטן שהסתובב תמיד עם יעל

לא היה איתן יותר. שיר לא הבינה מדוע, וגם לא היה לה את האומץ לשאול.

הן ישבו בתחנת האוטובוס שבו היה הומלס זקן. הן ישבו בערך 2 או 3 דקות, עד שהגיעה האוטובוס. שיר לא ראתה איזה מספר האוטובוס היה.

"בואי, עולים," אמרה יעל.

"מה 'עולים'? אין לנו כרטיסיה!" צעקה לעברה שיר, מכיוון שיעל הייתה כבר על האוטובוס.

"עלי וזהו, נו!" צעקה עלייה יעל, בטון של נזיפה.

 ~ ~ ~

לבינתיים, אני פשוט חייבת לעוף.

הפרק הזה ממש מטופש.

לא נורא, אני אמחוק מקסימום ואעלה אחד חדש ואחר לגמריי |אני אנסה:S| אח"כ.

33333>

Little Monster

הכותבת D;