בת הזוג שלך בוכה לך בטלפון אחרי ריב היסטרי עם ההורים שלה עליכן, ואת מתה להיכנס לאוטו ולנסוע לקחת אותה משם אבל הבעיה היא לא שבכלל אין לך אוטו, אלא שהיא גרה במרחק 3.5 שעות טיסה מכאן.
או כשכל החברים שלך אומרים לך לא לצאת בהצהרות מטורפות, לקחת דברים בפרופורציה, ואת לא מבינה לאן נעלמה הרומנטיקה ואיך הם לא מבינים שבחיים לא היית כל כך בטוחה בקשר לשום דבר כמו שאת בטוחה בקשר אליה.
או כשאת נזכרת פתאום שהיא צעירה ממך, ולמרות שהיא באותו מקום בחיים - 'כי שם לא עושים צבא' - ולמרות שהיא בוגרת יותר מרוב הבחורות שהכרת בחייך, ולמרות שהיא נותנת לך את כל הביטחון שבעולם, את לא יכולה שלא לשקשק מפחד שפתאום גם היא תתהפך לך.
או כשאת ממהרת לחזור כל יום מהעבודה רק כדי לשבת איתה 4-5 שעות מול הסקייפ, לשתות בירה יחד או לראות סרט או סתם לנהל את אחת השיחות המדהימות האלה איתה אל תוך הלילה, ובשעות האלה זה מרגיש לך הכי ביחד. אבל ברגע שלוחצים על הכפתור האדום הארור הזה ונשמע צליל הניתוק המעצבן הזה ואחריו דממה - אז מגיעה תחושת הבדידות. והמחשבות. מה את עושה, בעצם? ואולי... היה קל יותר בלי?
אבל אז את נזכרת שאף אחת בחיים לא נתנה לך כל כך הרבה, ואף אחת בחיים לא רצתה כל כך להכיר כל פינה בנבכי הנפש שלך, ועם אף אחת בחיים לא הרגשת כל כך בנוח - מכל בחינה אפשרית.
וכבר לא אכפת לך מה כולם אומרים כי היא גורמת לך להרגיש שזה כל כך פשוט על אף שזה כל כך מסובך.
וכבר לא אכפת לך לשים את כל המגננות בצד ולהיות הכי חשופה, לקחת את כל הסיכונים ולשים את ההימור הגבוה ביותר שאפשר. כי חייבים לעשות את זה מתישהו בחיים, במיוחד אם מאמינים שסוף סוף זה הדבר האמיתי.
אז את ממשיכה לספור בהתרגשות וציפייה את 52 הימים שנותרו עד שתראי אותה שוב, ואת פשוט יודעת שיום אחד - לא כל כך רחוק מעכשיו - בדרך זו או אחרת, זה יהיה אפשרי. כי אתן תעשו את זה אפשרי.
ועד אז...
סבלנות.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
