החיים מנקודת מבט אופטימית

אחרי כמעט חצי שנה שלא הייתי כאן, זה פשוט המקום היחיד שאני מרשה לעצמי לפרוק בו את הכל ...

חזרתי אחורה, יותר משנה ..

יותר משנה שאני כותבת עלייך, מהרגע הראשון, מהנשיקה הראשונה.

מהרגע שעוד חשבתי שזאת סתם נשיקה חד פעמית, סטוץ חולף של חופש ..

מי היה מאמין שזה יגיע לכזה גודל ? בטח שלא אני ...

מי היה מאמין שאתה תהיה זה שתלמד אותי הכל , בדרך הכי כואבת שיש ..

מי היה מאמין שאתה תהיה זה שיזכיר לי בכל בוקר שאני פותחת את העיניים למה אסור לתת לאף אחד,

אבל לאף אחד להכנס לך ללב..

אז כבר יותר משנה שאתה הדבר הראשון שאני חושבת עליו כשאני קמה בבוקר,

הבנאדם שמעסיק לי את המחשבות רוב היום,

הבנאדם שביזבזתי עליו הכי הרבה דמעות,

הבנאדם שהורס לי את כל החלומות..

ונמאס לי, וזה לא משחרר

כאילו משהו כובל אותי אלייך, כאילו אני מכושפת.

וכולם אומרים לי שזה יעבור, שהגלגל עוד יסתובב..

שאני אשכח אותך, ואני אתאהב, ורק אז אתה תבין מה הפסדת, רק אז אתה תרצה אותי.

איזה מין טבע מטוטם זה? אף פעם לא לרצות את מה שיש לך ..

ולמה כולם מצליחים לראות את זה קורה, כולם חוץ ממני...

אני נטרפת, אני יכולה להמשיך לכתוב על זה שעות, להמשיך לבכות על זה.

אבל נמאס לי, ואני חייבת לקחת החלטה,

אפילו שהיא קשה לי, ומרגישה בלתי אפשרית.

אני לא יכולה להמשיך ככה ............