החיים בחיוכים

ליפעמים אני לא מבינה את אמא שלי... בעצם אני אף פעם לא מבינה אותה...

היא חושבת שאני ילדה כל כך קטנה שאכפת לי אם אני לא מקבלת צומי ממנה...

אני אצטט עכשיו את השיחה שהיתה לנו לפני כמה דקות ותגיבו בבקשה כי אני קצת חסרת אונים בקטא הזה...

אמא ואבא: את מנסה לומר לנו משהו כשאת לא מכבה את האור בחדר שלך פעם אחר פעם?

אני: למה נראה לכם? בטח סתם שכחתי!

אמא: אבל בן אדם שעושה דברים פעם אחר פעם כבר לא נראה לי שהוא שוכח...

-היא צודקת אבל לא במקרה הזה-

אמא: מה את מנסה להגיד כשאת ממשיכה לשבת בכיסא שלך?

אני: אלוהים ישמור! אסור לי אפילו לשבת לידך?

אני קמה בעצבים ושוטפת את הכלים של ארוחת הבוקר.

אני עולה למעלה ומתיישבת ליפני המחשב, אמא נכנסת לחדר שלי:

אמא: מה את מנסה לומר לנו כשאת שומעת מוזיקה בווליום כזה?

אני מנמיכה...

אמא: אני אומר לך מה את מנסה לומר לי, את לא קיבלת תצומת לב כי אחותך צעקה ואז ניסית לקבל אותה בלעצבן אותנו!

אני: אמא, קודם כל זה לא נכון וצאי לי מהחדר עכשיו! תעזבי אותי בשקט לפחות בחדר שלי....