פעם ייצרו על שמי מעדן.. חבל היה טעים :(.

הרי כל בכל פוסט אני אמורה לחלוק רגשות , להתפרק?

הנה זה בא. ולא אכפת לי מי קורא את זה.

יש לי חבר וירטואלי מאוסטרליה. אנטוני. בן 15. רגיש, אכפתי קשוב ומתוק. כל מה שחיפשתי בבחור מצאתי בו ויותר..

אני אוהבת אותו. פאק דה דיסטאנס.

הוא כתב לי פואמה. לפני יותר מחודש. החבאתי עותק בארון הבגדים שלי ועותק אחד בארנק שלי.

שכחתי מהעותק בארון.

וכעבור חודש.... לאחותי הטרידה העובדה שהארון שלי מבולגן ברמות והחליטה לעשות מעשה טוב ולסדר אותו .

ולמחרת ..

 .."שללללי ... אני ראיתי איזו הפתעה בארון שלך... רוצה לספר לי משהו על זה?"

והן שמעו כבר את השם אנטוני בעבר. בין אם דיברתי עם החברות שלי עליו ובין אם ראינו סרט (אני והאחיות שלי) שאנטוני המליץ לי עליו.. הזכרתי את השם.

בכל מקרה . לאחותי הבינונית יש פה כל כך גדול שלא יכלה לשמור את המידע לעצמה. ורצה לאחותי השניה. אני לא יכולה ככה. הראשונה היא מעיין והשניה חנה. מעכשיו אנקוב בשמות ._.

מעיין הפכה לבלתי נסבלת וכל שיכלה לעשות היה לשאול שאלות מפגרות ולא חשובות

חנה תמיד הייתה בלתי נסבלת. אבל כשזה קשור למכשול בלימודים? אויש.

לאחיות כאלה לא היית מייחל ... באמת שלא. יותר מדי סקרניות. יותר מדי מעצבנות. יותר מדי רכלניות. פשוט לא.

רמת האכפתיותשאמורהן להיות לכן לשאלה מה אכלתי אתמול בצהריים אמורה להיות שווה ביותר לשאלה עם מי אני מתכתבת והאם אני מאוהבת. תתעסקו בחיים שלכן וצאו משלי.

חבר שלי. חיים שלי.

ובין אם אני אפגוש אותו או לא, הציפיות שלי.

החיים שלי.