הגיגיו הנסתרים של מר בלאקי ומיסטר סול

הוא היה עייף, סחוט ליתר דיוק. מר סול החליט לצאת הלילה ולבלות אחרי שבילה את כל היום שבוי בחדר העבודה של מארחו ומארחו נרדם, כפי שלא נרדם מזה זמן רב...

הוא לא חלם חלומות מציאותיים או הזויים. לא היו שם מבקרים שדחפו את עצמם אל תוך מחשבותיו, לא ניזונו מדיעותיו הלא מודעיות, לא גמרו בעת שחוו בתאווה את הפנטזיות המיניות הסוערות והסוטות שחלפו במוחו בלילה.

לא; הלילה הוא ישן כפי שלא ישן מזה שנים רבות. גופו ונפשו נחו כאחת; ספוגי רוגע מלחץ, מתח וחרדה, פחד וייאוש, חשש ופרנויה. הלילה הם נחו; נסחפו במעמקי נהר בלתי נראה של שלווה בעולם שאין בו כלום ואפילו זיכרון קצר של טוב או רוע הלך והתעמעם ונעלם במעמקי המים הבלתי פוסקים והסוחפים של הנהר, שלא הרגישו חם או קר מדי. מזה שנים הוא חייך בתוך חלום.

מר סול התפוגג באוויר וכמו שהתפוגג, כך גופו מצא את עצמו מתחבר מתוך אוויר בתוך ביוב מצחין. הוא התרומם אל מלוא גובהו, שעמד על מטר שישים וקצת ושחרר את זנבו החוצה מתוך גלימתו, אז הוריד את הברדס שכיסה את ראשו וסידר את צווארו התפוס. פניו היו ארוכים עם אף קטן ושחרחר בקצה לסתו הארוכה. עיניו, שברקו בצבע זהוב לפני כן, היו כעת שחורות ובורקות. הוא שפשף את עפעפיו ופקח את עיניו שוב, כשהתרגל לחשיכה, הריח את האוויר סביבו ושאף את הארומה המצחינה עמוק אל ריאותיו.

"המממ...." הוא הנהן. "אין כמו הבית!"

הוא החל להתקדם עמוק יותר אל תוך הביוב, שם לאחר מספר מסדרונות שטופי מים ופסולת עמדה דלת ברונזה עטויית סמלים. הוא הושיט את ידו ונקש על הדלת שלוש פעמים עם קצות ציפורניו הארוכות.

משהו התקרב מצידה האחר של הדלת ורגעים ספורים אחרי זה נשמעו חריקות מעומעמות וקול שרשרת שמורדת מהדלת עצמה. הדלת נפתחה בכובד ודמות נוספת לבושת גלימה עליה היה מוטבע סמל של גבינה שהיה עטוי בכתר מלכותי הופיעה מצידה האחר של הדלת והרכינה את ראשה המאורך בפני מר סול ובירכה אותו. "אני שמח שחזרת אלינו, אדוני." אמרה הדמות בקול שורק. מר סול עבר ליד הדמות קצרת הקומה וליטף את ראשה, בעת שהיא גרגרה בהנאה. "תמיד היית משרת טוב, יאבנה." מר סול ענה והתקדם הלאה.

הוא התקדם במסדרון נוסף, שהיה מטונף הרבה פחות מקודמיו. המסדרון ומסדרונות אחרים הוארו ע"י אור מאות נרות שהונחו לאורך על כל מיקום אפשרי; בין אם הייתה זאת ריצפה, או קירות, סדקים או בתיקרה עצמה. דמויות נוספות מילאו את סבך המסדרונות הללו; כולם חצאי עכברושים וחצאי... משהו אחר.

בסוף המסדרון המתינה לו דלת נוספת, אשר לידה עמדו שומרי המשמר של מלך העכברושים. הם הרכינו את גופם בקידה עמוקה ונתנו לו להיכנס.

בתוך אולם קטן, מאחורי שולחן עבודה מהודר בגילופי זהב ישב על כיסא מלכות עתיק מלך העכברושים השמן. בידו האחת החזיק במטה המלכותי ובידו השניה החזיק חתיכת גבינה אותה כירסם להנאתו. עיניו הקטנות נחו כמו נץ על מר סול בעת שנכנס לאולם המלכות ושיניו הצהובות של המלך נגסו בכוח רב בחתיכת הגבינה הנוקשה וקרעו חתיכות גסות ממקומה. על ראשו, שהיה מהודר בשיערות אחדות שנחו כל אחת בכיוונה שלה נח כתר שהיה עשוי מקופסאות שימורי טונה מלוטשים.

"תראו תראו איזה שרץ הביוב הביא לנו לכאן." סינן מלך העכברושים מבין שפתיו.

"מלכי," מר סול השיב וקד בפניו.

"מה החדשות בפיך?" המלך שאל.

"אני... - מר סול ניסה למצוא את המילים הנכונות לבטא את אשר בא לומר. - מצאתי דרך."

עיניו הקטנות של מלך העכברושים התלהטו לפתע. "מצאת את הדרך??"

"לא, - מר סול הניד בראשו למראה אכזבתו הרבה של המלך. - אבל מצאתי קישור."

"פחחחח" המלך ירק לכיוונו. "מה זה שווה??" אך מר סול השמיץ את חוסר רצינותו של המלך.

"הקישור הזה יכול להוביל אותנו קרוב יותר לדרך משהיינו אי פעם." הוא ענה.

מלך העכברושים הרכין את ראשו המפלצתי קדימה והרים את אוזנו הבריאה. "כולי אוזן." הוא אמר.

מר סול התקרב אל שולחן המלכות והתיישב לידו וסיפר בלחש את אשר גילה. מלך העכברושים נראה מרוצה מהמידע שנגלה בפניו.

"אני רוצה שתחזור אליו. אל תיתן לגישור הזה להיעלם מידינו, אחרת הדרך תיעלם מידיי לתמיד!"

"כן מלכי." מר סול ענה ועטה את גלימתו על ראשו ופנה חזרה אל מעמקי הביוב.