יום למחרת:
הלכתי עם נועה לבצפר.
היא ישר ראתה שאני עצובה, ושאלה אותי מה קרה.
סיפרתי לה הכול.היא צחקה.
אני: מה את צוחקת?!
נועה:איזה ריב מטומטם. אתן לא מדברות בגלל זה?
שתקתי. ואז נועה אמרה: אני בטוחה שהיא רוצה להשלים איתך. וגם את רוצה להשלים איתה לא?
אני: ברור שכן! אבל...היא זו שצריכה להתנצל! היא זו שהעליבה! אני זו שנעלבה!!
נועה: נו באמת. ככה אף אחת לא תתנצל!
אז למה דווקא אני?!
נועה: כי אני רואה שזה מאוד מפריע לך. אני: ולמישל זה לא מפריע?
היא שתקה.
אני:טוב, לא אכפת לי. שהיא תתנצל קודם!
נועה: תגידי, מה את ילדה קטנה? מה כבר את צריכה להגיד? מילה בת חמש אותיות?! נועה הלכה.
היה צלצול וחזרתי לכיתה.
אוף. אני לא חושבת שמישל מתכוונת להתנצל בזמן הקרוב.
מה, לא אכפת לה ממני?
הצלצול קטע את המחשבות שלי.
פתאום שגיא ניגש אליי ושאל: נו, כבר השלמתן?
אני: עדיין לא.
שגיא: אל תדאגי, היא תתנצל.
אני: נקווה.
מה הסיפור שלו?הוא בא ומדבר איתי כאילו אנחנו ידידים קרובים, אבל רודף אחרי דנה כאילו הוא מאוהב בה.
הלכתי לספסלים לבדי. מישל הייתה שם.
אני: אממ..אני חושבת שכדאי שנדבר.
ואז לפני שהספקתי להגיד עוד מילה, היא ביקשה סליחה.
היא אמרה שהיא הייתה לא בסדר, והיא לא רוצה להפסיד חברה כמוני בגלל שטות שיצאה לה מהפה.
ואני הבטחתי להיות פחות רגישה.
וככה זה נגמר.
תגובות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: