פורקת מהלב...

יש לי חברות בגילי. אבל חברתי הטובה ביותר, בהחלט גדולה ממני.

היא גדולה ממני בהרבה, היא כמו אמא שניה שלי, ואני עדיין מוצאת לנכון, לקרוא לה החברה הכי טובה שלי.

בשנה שעברה, היא הייתה שם בשבילי, בחופש דיי התנתקה ממני.

וגם אנחנו עברנו ריבים. זה התחיל מריב ענק, ונמשך לריבים קטנטנים ורבים.

איכשהו, כשאני כועסת עליה, וכשאני לא רואה אותה, אני משכנעת את עצמי שזהו, החשיבות שלה בחיים שלי כבר לא עצומה כ"כ. אבל כשאני רואה אותה שוב, אני מבינה עד כמה אני אוהבת אותה וכמה היא חשובה לי.

אומרים שיש לי תלות חזקה בה, ואולי זה נכון, כי כשאני לא רואה אותה, אפילו במשך ימים ספורים, הגעגועים שלי מתעוררים.

עכשיו למשל, אנחנו לא נמצאות בתקופה טובה, נפגעתי ממנה, ואני חושבת שהיא אפילו השתנתה קצת. קצת - הרבה.

עכשיו אני משתדלת שלא לראות אותה ולא לדבר איתה בשום צורה או דרך.. אבל אני יודעת שכשיצא לנו להיפגש ולראות זו את זו, לא משנה כמה הפגיעה הייתה חזקה וכואבת, אני ארגיש שאני שוב אוהבת אותה כמו לפני הריב שהיה. למרות שניסיתי לשכנע את עצמי שלא. וניסיתי לשכנע את עצמי שאולי היא לא החברה הטובה שחיפשתי תמיד, אבל למרות שלא חסרות כאלה שיקשיבו, שיצחיקו ושירגיעו, אני עדיין מרגישה שהיא יודעת לעשות את זה הכי טוב, שהיא זו שקלטה מי אני באמת.

אפילו שיש חברות שמכירות אותי יותר זמן ממנה, אני מרגישה שבכל זאת היא יודעת עליי הכל.

והאמת שלפעמים זה קצת מפחיד אותי.

ולמרות שיש לי גם עוד חברות, אני מרגישה שרק היא יודעת איך להכאיב לי באמת.

גם כי היא יודעת את כל החולשות שלי וגם כי היא כל כך יקרה לי.

אוטומטית כשאנחנו רבות, אני מרגישה חולשה ואני נהפכת חלשה מבחינה גופנית.

יהיו כאלה שיגידו שזה פסיכולוגי - אני לא יודעת, מה לחשוב ומה להרגיש בקשר לזה.

אני רק יודעת שהגוף שלי גם יודע שהיא חשובה ויקרה לי, יותר מהרבה דברים ואנשים אחרים.

והנה, עכשיו אני כועסת עליה, אני פגועה ממנה. מאוד.

והיא לא מתקשרת כמו תמיד, כי היא יודעת שכשאני כועסת עלייה אני בכלל לא רוצה לשמוע אותה.

ובטח גם כדי לתת לי מן שקט מסויים.

אבל אם אני אראה אותה , אני כמעט בטוחה שהיא לא תצליח לשלוט ברגשות שלה,

או שהיא תשפיל ראש ותראה עצובה, או שתנשך את השפתיים,  או שהיא תבכה.

ואז.. זה ישבור אותי. כך קרה גם בריב הראשון שלנו.

בעצם עכשיו יש מצב שהוא יחזור על עצמו.