פורקת מהלב...

אושר הוא דבר שבא והולך, הוא לא נשאר תמיד, רק קופץ לבקר מדי פעם.

ראיתי אנשים שכבר אמרו שהעצב הוא החבר הכי טוב שלהם, כי הוא לעולם לא עוזב אותם.

קשה לי להאמין שהפכתי לאחת כזאת, שהעצב הפך להיות חלק גדול בי, באשיות שלי.

הרבה דברים יכולים לגרום לי לעצב, אך בעיקר הגעגוע.

געגוע לדברים שהיו ולא יחזרו, געגוע לסיטואציות מסויימות.

אך בעיקר, געגוע לאנשים מסויימים.

אני יודעת שמי שעזב, כנראה היה צריך לעזוב, יודעת,

יודעת אבל לא מאמינה, לא מאמינה שהוא בחר בזה, או שלא נלחם בזה.

מה זה אומר בעצם עליי? שלא נלחמתי מספיק? שלא אהבתי מספיק?

אבל זה לא נכון, אני כן אהבתי, אני כן אמרתי, אני כן נלחמתי, אני נשבעת.

ואולי, אולי למי שהלך, בעצם נמאס ממני? אבל.. אבל דווקא הייתה תקופה כ"כ טובה.

וכן, הייתי שמחה. כן, אמרתי תודה. כן, חיבקתי חיבוק. כן, נתתי נשיקה.

והייתה שנה קשה, אבל עם כל זה, היא הייתה מדהימה. כי למרות שהיה נדמה לי שאני לבד.

היה מי שעזר לי להתגבר על הקשיים, והכל היה פשוט מקסים.

אבל אז, הגיע הריב, ואחריו החופש, הכל קרה כ"כ מהר בלי שום הזדמנות לעצור.

בלי שום הזדמנות להחליט, אם זה מה שאני רוצה או לא רוצה.

אבל התעשטתי די מהר, התחננתי שתשאר, אמרתי שאני לא רוצה לוותר.

אבל, גם כשאמרת שהכל מובן, הכל התפרק, פגעת בי והשארת אותי לבד.

לא עזרו המילים, לא עזרו התחנונים, לא עזרה האהבה, ולא עזרה שום תודה.

פשוט הלכת ואפילו הסבר לא נתת. וזה חבל.

תמיד כשפגעת באת לבקש סליחה ואני סלחתי, אבל לא עבר זמן רב ופגעת שוב.

ועכשיו, אני לא מתכוונת לסלוח. ואני דבקה בזה, בהחלטה.

ולכל הסביבה אני מראה שאני בסדר, שהכל עובר, הכל זורם והכל נפלא.

אבל בתוכי, אני כועסת על הגורל, שסיים את הקשר שלנו בצורה כזאת.

כועסת עלייך שלא נלחמת, שלא אכפת לך וששיקרת.

וכל מה שנשאר לי עכשיו זה לכתוב, האם יבוא יום והאושר שוב יחזור להיות חלק ממני?

נשמה בודדה.