מוסיקת המקרה

נראה שעבור זוגות שנמצאים בטווח גילאי ה25-30, החתונה היא מאסט כעבור זמן מה.

עיזבו אתכם זמן מה...אני יצאתי עם בן זוגי שבועיים וכבר החלו לזמר לי מכל עבר ש-'נו, אין מה למשוך את הזמן, ויאללה לאולם!'...

מבועתת, החלטתי לשוחח על העניין עם בן זוגי. האם גם עליו מופעל הלחץ הזה, האם זה הגיוני להניח כי כל קשר בעשור הזה מכווין אותנו למקום האידיאלי הזה שהחברה מחייבת בשם הערך זוגיות ולמען האהבה?

בן זוגי הרים גבה . אחר כך עוד אחת. ואמר לי לתת לזה לחלוף לידי. הלחץ החברתי מגיע אמנם מאנשים אהובים ביותר, אבל אין זה אומר שמהלכים רציניים כאלה, צריך לנהל על פי ציפיותיהם של אחרים. יקרים ככל שיהיו.

עליי להיות כנה.

מעולם לא הייתי שבויה בחלום הקצפת המתקתק של חתונה מפוארת, נסיכה ליום אחד ויונים מופרחות באוויר. פשוט, כי כששואלים אותי האם אני רוצה להתחתן, הציפייה שעולה בראשי זה ביחס לחמישים השנה הבאות עם אותו בן אדם, בשאיפה לטפח את המקום שלנו. ולא חתונה= האירוע עצמו.

חברה שלי,למשל, אוטוטו מתחתנת. היא הולכת ללבוש 3 שמלות בחתונתה. יהיה הרבה אקשן. קונפטי. מנות השף. קינוחים שטעמם עדן. קליפ. שיר נושא. שיר סלואו. יאללה בכפיים. ידיים באוויר. רגליים על עקבים. אלכוהול.די ג'יי ממולח עם קייס של דיסקים תחת הכיתוב 'חתונות, לא משנה של מי' וכיוב'...

שלא תבינו לא נכון. אני לא נגד היום החגיגי הזה. נהפוך הוא. אני חושבת שלחגוג שמחות זה דבר אדיר. אבל משום מה,יצא לי להיתקל בלא מעט זוגות שמחפשים לעשות את הפקת המאה ומתמקדים בדקורציות כל כך הרבה עד שנדמה לך שהנושא שלשמו התכנסנו, ברית הנישואין, הוא שולי. או אם תרצו, עוד דובדבן על עוגת הפאר הענקית.

בעבר, חתונות לא היו עניין של מה בכך. אנשים התחתנו ברבנות וחגגו באירוע צנוע וחלקם אף העמידו במרוצת השנים בית לתפארת מדינת ישראל.

אבל ההתפתחויות המואצות בחברה, שהפכה להיות מודרנית ומתירנית, מאפשרת פתחי מילוט מכל דבר קיים , כמעט. כך יוצא, שגם חתונה היא "זמנית". סטטיסטיקות הגירושין עולות מדי שנה. לא כל הזוגות כמובן, אבל חלקם, משקיעים הון עתק בליצור אירוע שכולם לא יוכלו לשכוח, אבל מה שנשאר להם בחלוף כמה שנים זו קלטת וידאו ואלבומים מפוארים שיצירתיים ככל שיהיו, לא מהווים איזשהי משענת מציאותית לקיים בינהם.

ההנחה שקל להתגרש היא דו כיוונית. מכיון שבאותה נשימה, גם קל להתחתן.

זה אדיר, שאנשים מתחתנים מאהבה. היי, אף אחד לא רוצה להיות נשוי שלא מאהבה. אבל הבחירה האידאית הזו אינה השיקול הבלעדי שמוביל להחלטת הנישואין.

אני מדברת מנקודת המבט שלי, אבל יכולה להניח שיהיו חלק שיזדהו איתה: ככל שאנחנו מתגבשים ומתבגרים, אנחנו מודעים יותר ויותר לרצון שלנו לבחור את האדם שמעבר לרומנטיקה ולמשיכה, אנו נרגיש במין אינסטינקט פנימי כזה, שזה ההורה שהיינו רוצים לבחור לילדינו.שזה אדם שיהיה יציב ויידע לעמוד לצידנו ברגעים שקשה ולא רק ברגעי הפוצי-מוצי (זה נחמד, רק שלא קונים עם זה במכולת).

המשפחה הגרעינית במובן הקלאסי שלה, היתה מודל דומיננטי משך מאות . אולם בחברה המודרנית ישנן תופעות זוגיות/משפחתיות רבות ומגוונות שנותנות לנו אופציות מעבר למה שראוי וצריך (מדדים של החברה).

הזוגרים, למשל, זו תופעה שצוברת תאוצה: זוגות שמקימים משפחה לכל דבר, בלי חותמת הרבנות.

אני חייבת לציין, באותה נשימה, שאני אדם מאמין. ושכן, אני רוצה מאוד להקים משפחה ולדעת שבן הזוג איתו אני יוצרת את המקום שלנו, הוא הנכון לי.

אבל אני לא רואה את האירוע עצמו כנישואין, אלא את החיים שבתוך המשמעות של זה.

כשהעזתי להגיד בקול רם למי מסביבתי שאם וכשיגיע היום הזה,בשאיפה, אני מעדיפה לעשות משהו קטן ואינטימי ולטוס לירח דבש מטורף של חודשיים בתאילנד, מיד החל לשטוף אותי מבול של הערות:

'מה, את לא רוצה להתחתן באולם?'

'מה, כל המשפחה שלך רוצה לראות אותך ביום הזה ולחגוג בצורה אדירה את המשמעות של זה, איך את רוצה לעשות משהו קטן וכיוב'...'

אני מבינה את הצד המרוגש והאוהב שלהם. ויחד עם זאת, איני מצליחה לפענח את העיקר של טקס חתונה מפואר.

האם עליי להתאים את עצמי להלך הנורמטיבי ולציפיות החתונה (מעצם היותי בת יחידה בין אחים), או לפעול בהתאם למי שאני ובתקווה לחגוג את הברית הזו, ביום מן הימים, ביחס למה שאני מאמינה ורוצה?

אני באמת, באמת, באמת לא מבינה מה הביג-דיל בחתונה מפוארת.

אני לא רואה את עצמי רוקדת לצלילי מוזיקה שבחרו בשבילי, למען האורחים (מזרחית זה רץ חזק, נו) ובכלל אם הייתם שואלים אותי, מבחינתי מוזיקת רוק היתה הולכת מצויין.

אני ביישנית בסופו של דבר. וכן, בדמיונות וביצריות שלי אני טסה הכי רחוק שאפשר. אבל כשהרגליים על הקרקע, הייתי רוצה את זה מהמקום הכי צנוע שיש. כי מבחינתי כל הפאר והאקסטזה  נובעים מעצם הבחירה באדם שיהיה איתנו. ולא במסיבת חתונה מפוארת.

אני מעדיפה לבחור נכון ולא להשקיע בדקורציה. אני מעדיפה שהדקורציה תהיה מה שמסביב ובהתאם למי שאני. ולא בהתאם למה שנהוג וצריך.

ויחד עם זאת, המצפון מתעתע בי. הייתי רוצה להסב אושר לאחרים שאהובים לי, מעצם הבחירות שלי. אבל לא על חשבון הרצונות שלי. כך שבסופו של יום, זה חתיכת קונפליקט.

אבל רגע!!!

הרי אין הצעה. אני לא מתחתנת עדיין. אני במערכת יחסים, זה נכון. אבל הנה כבר כתבתי פוסט על חתונות, כעוד אפקט של לחץ חברתי סביבתי...

החיברות שעושים לנו מרגע היוולדנו, ביחס לאיך שאנו אמורים וצריכים להתנהל בחברה, היא מתעתעת ולא אחת, מובילה לסטיות מן הנורמה.

אני שמחה בחלקו של כל אדם שחי את חייו כפי שהוא רואה לנכון, ממקום של סיפוק ושלווה.

ואני מקבלת את העובדה שהרבה זוגות מתחתנים רוצים את חתונת העשור.

אבל לא ברור לי הלחץ החברתי שמופעל עליי ועל בן זוגי בחצי שנה האחרונה.

כלומר, מה נראה לכם? שבגלל שאתם אומרים לנו 'נו כבר', זה יקרה כתוכנית לבקשתכם?

אז שחררו.

מה שצריך לקרות יקרה, בעזרת השם.

אני מאמינה גדולה בזה.

ואגב, אם כבר מדברים על הנושא...

הקטע הזה שרץ ביו-טיוב, משקף בצורה מושלמת/מבעיתה להפליא, את כל האקסטרה וגאנזה של החתונות.

ובמילים אחרות, לפעמים יותר- זה הרבה הרבה פחות: