אתמול בשש לפנות בוקר לקחתי כדור הרגעה.
הרגשתי נסערת בעוצמות כאלה שהדחקתי כבר המון זמן. קל לרמות את עצמנו לפעמים, לשכוח עד כמה עמוק אפשר לשקוע לתוך זה.
ואז אתמול, פתאום, זה תקף אותי בבת אחת. זה הפתיע אותי, ומעצם ההפתעה זה גם מנע ממני לגבש איזו אסטרטגיה או אמצעי שיעזור לי לשכך את ההרגשה.
אני לא יכולה אפילו לשים אצבע על מתי בדיוק זה התחיל.
אחר הצהריים הלכתי לקבוצת התמיכה של הדיאטה , נשקלתי ונשארתי אותו הדבר. לא עליתי ולא ירדתי. (שזה טוב, בהתחשב בעובדה שבחג השבועות תקפתי את הקיבה שלי קומנדו באוכל חגיגי...).ואז המנחה החלה לדבר על הנושא השבועי והעבירה ביננו דפים.
כותרת הדף היתה: חמשת השלבים של האבל- פרידה מן האוכל.
אתם מכירים את ההרגשה הזו, שאפשר להתנהל בחיים תוך הדחקת דברים מסויימים שהשפיעו על חיינו באופן עצום, ואז במקריות מוחלטת ניתקל באיזה סטיקר או רמזור או מה שזה לא יהיה, ופתאום זיכרון מוחשי וממשי ימצא את דרכו ויטפס במעלה הגרון שלנו החוצה, אל העולם?
ובכן, זה מה שקרה לי אתמול. קראתי את חמשת שלבי האבל הקלאסיים ואת הטקסט שהוצמד להם ביחס לאוכל. הבנתי את הסימבוליזם שבזה אבל לא הצלחתי להבין איך לעזאזל אפשר להשתמש באותה המילה לשני סוגי כאב שונים בתכלית, מבחינת העוצמה וההשלכות של כל אחד מהם.
וגם אמרתי את זה למנחה.
כשחזרתי הביתה שוחחתי עם בן זוגי על הדברים הרגילים. 'הא ודא' ושכמותם.
לאחר מכן הכנתי ארוחת ערב מאוזנת ואפילו השקעתי בסלט .
לאחר האוכל התיישבתי על הכורסא בסלון ועישנתי סיגריה. הייתי לבד בבית וקולות המרקע עטפו את הסלון באשליה מלאכותית של בידור+פרסומות.
ואז זה החל לחלחל: הסלון היה מלא בקולות המגישים בטלוויזיה שהריצו בדיחות על מצב האומה, ואני הייתי בתוך זה, על הכורסא- מנותקת מכל התרבות המעובדת הזו. הניתוק היה חד מדי. שחור ולבן מדי.
היה לי בולמוס. לא קל.
אחרי כמעט שלושה חודשים שנמנעתי מזה.
העניין הוא, שגם אם נמנעתי ידעתי שלא העלמתי את זה לגמרי. כי טריגרים לא חסר. והאימפולס הוא משהו שמאוד קשה לבטל אותו בתקופת זמן כל כך קצרה (ביחס לשנים שבהם זה היה הרגל קבוע).
כשהכל נגמר, מיואשת, התקשרתי לבן זוגי והוא לא היה זמין. כעסתי עליו בצורה מאוד לא רציונלית.
זו תפיסה לקויה, לחשוב שבגלל שברגע נתון מאוד קשה לך, אדם משמעותי בחייך אמור לדעת או לחוש את זה מבלי שתיידע אותו. ובכל זאת, רציתי שיהיה שם, שיענה לטלפון ויגיד לי מילים טובות.
כמובן שלא כעסתי באמת. אבל זה גרם לי להרגיש עוד יותר אבודה.
סגרתי את הנייד ואין לי מושג בכלל מה עשיתי. בליל של סיטואציות כמו להתקלח, לצחצח שיניים,להדליק עוד סיגריה ועוד אחת ועוד אחת. אבל המוזיקה לא היתה נוכחת שם. באף רגע.
בסופו של הלילה וקצת לפני שהשמש עלתה בזווית שחודרת אל זכוכית חלון החדר שלי והאירה את המרצפות, הגיע הבכי האצור. כאב לי בכל הגוף. כאב הראש. ובעיקר כאב הלב.
בכי בגלל פחדים. בגלל דברים שאין להם שמות ובעיקר, בגלל שאבא כל כך חסר לי שלפעמים קשה לי לנשום.
לבסוף,
פתחתי את המגירה והוצאתי משם את תיבת הפנדורה שלי מתקופות אחרות,מזמן אחר: הוצאתי מן הקופסא כדור הרגעה , מתוך מלאי הכדורים שהיו שם.בלעתי עם כוס מים.
נכנסתי למיטה וכעבור עשר דקות בערך נרדמתי סוף סוף.
אני יודעת שבכל תהליך בחיים יש עליות וירידות.
הרגשתי צורך לשתף בירידה שלי.
זה קצת כמו קוביה הונגרית: המחשבות שאנחנו מעצבים בתוך המוח שלנו הם התמונה הקיימת. נדיר שכל המחשבות מעוצבות באופן מופתי, מושלם, כמו קוביה הונגרית מסודרת.
אתמול הקוביה ההונגרית שלי התפרקה לי.
עכשיו היא מסודרת על פי שיטת ההדחקה, בגלל שאני לא מכירה שיטה אחרת. בגלל שלא עוזרת לי שיטה אחרת.
וזה בסדר. כל עוד זה לא תופס אותי לא מוכנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
