נעלמה לי מוזת הכתיבה.
ידעתי לכתוב יפה, לתאר את מה שאני מרגישה, להיות מרוצה מהתוצרת הסופית.
שואלים אותי אם אני מתגעגעת לבצפר.
ואני אומרת בדרך כלל לא, כי האמת שאני מתגעגעת לתקופה שלפני.
שלא סמכתי על אף אחד חוץ מאמא, שהייתי נעלבת מדברים טיפשיים שלא באמת משנים.
שהייתי מתחפשת בפורים. שהייתי אוכלת סופגניות בלי רגשות אשם.
שלא באמת הייתי צריכה לשפר את עצמי, שלא חשבתי על מוות.
עכשיו זה כבר שונה, עכשיו זה כל הדאגות, שבגללם לא חיים עד גיל מאה.
לימודים, צבא, משפחה, אהבה, גלולות, בריאות, ספורט, שינה.
אבל כדי לא להיות יותר מידי עצובה, אני מזכירה לעצמי שאני עוד צעירה ברוחי ובגופי.
כולה בת 18, עם זמן חופשי, מיועדת לגיוס, מרוויחה קצת כסף בנתיים, גרה בדירה נחמדה וחמימה.
חשבתי שעם אבא היה קשה. אבל זה עוד כלום מול מה שקרה עם אמא. היא התאכזבה ממני באמת.
לא ברור לי עוד למה, וממה זה קרה, אבל היא פשוט הפסיקה להסתכל עליי כמו פעם.
ושאלתי אותה, ואני יכולה להשבע בפניכם שזאת הייתה אחת השיחות הרציניות, שאלתי אותה מה קרה.
היא אמרה שבכיף היא הייתה מחליפה אותי עם ההיא, או עם זאת, או כל אחת אחרת.
לקחת ללב? אולי היא רק הייתה עצבנית? הרי אין לשפוט אדם בשעת כעסו.
אבל היא כבר הייתה עצבנית בעבר, ורק הפעם היא אמרה את מה שאמרה. תמיד נזהרה בדבריה.
מה הלאה? לנתק קשר? לדבר? ואם זה לא יעזור? על מי סמכתי בילדותי?
שירה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שירה לנצח