טוב, זה קשה.
מההתחלה כשנכנסתי לזה ידעתי שזה לא עומד להיות קל. זאת אומרת, לא לאכול זה דבר לא קל. כל טיפש יודע.
אז היום הייתי בבצפר. היה יום ארוך ומייגע.
כשחזרתי הבייתה צנחתי על הספה וישנתי פחות או יותר עד עכשיו. אני מתכננת להמשיך לישון עוד מעט.
לא יכולתי להירדם חזרה עכשיו כי הבטן הציקה לי.
היא צועקת לי להאכיל אותה. צעקתי עליה חזרה, אמרתי לה שהיא הייתה צריכה לחשוב על זה לפני שהיא התנפחה לגודל של פיל. באמת. היא חצופה. בכלל כל הגוף שלי כזה חצוף. מה הוא מעיז לבקש ממני אוכל? יש לו מאגרים מאוד מכובדים של אוכל, שיקח משם.
אז כדי להרגיע את רעבוני הקשה, עשיתי תה... הכי טעים בעולם. ארל גריי שחור, עם 4 סוכרזית, רק עם מים חמים.... וואי איזה תחושת שובע זה נותן. אני לא מאמינה שלא חשבתי על זה קודם. 0 קלוריות. ככה כתוב :)
בכל מקרה, זה מאבק קשה. אבל זה מאבק שאני מרגישה שאני חייבת לעצמי. אני יודעת, אני חולת נפש. אבל בכל אחד מאיתנו מסתתר חולה נפש. אצלי הוא פשוט צועק קצת יותר בקול.
אז זהו, אני לא מסתירה את זה קשה. אבל זה פשוט שווה את זה. אין מה לעשות. אם אתם רוצים לתמוך אני אשמח, אני צריכה טיפה תמיכה.... אוהבת!!!!
שירה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שירה לנצח