חשבתי על אמא. על כך שאני לא תמיד בת למופת. על כך שהיא צריכה להסתדר עם בת בעייתית במקצת.
ריחמתי עליה טיפה.
באתי והבאתי לה חיבוק מתכרבל. חיבוק שנשאר לנצח. מהחיבוקים שאני אוהבת. אלא שמרגישים את הדופק של אחד והשני.
-מה קרה?- היא שאלה אותי. חייכתי.
-אני חולה.- אמרתי. - בא לך לעשות לי תה?-
- ברור! תה עם דבש?- היא שאלה.
הוקסמתי ממנה. למרות כל הסבל שאני מעבירה אותה, היא כל כך שמחה לעשות לי תה. ועוד ממשיכה לדבר לטובתי:
- לכי להתקלח, תרגישי הרבה יותר טוב. ואז תשכבי במיטה. יהיה לך חם ונעים. תקראי איזה ספר. זה עדיף מאשר השטויות האלה בטלוויזיה. - וואו. חשבתי לעצמי. וואו.
והיא המשיכה:
- כשחולים צריך לנוח. פשוט לנוח. וללכת לבצפר.- היא אמרה. פולנייה, חשבתי לעצמי.. כזאת פולנייה.
- והכי חשוב- היא המשיכה, - להתמקד במה שחשוב. -
להתמקד במה שחשוב. אני באמת צריכה לעשות את זה. להתמקד במה שחשוב. זה קשה.
אני מנסה בכל יכולתי להתמקד במה שחשוב. אני מנסה שלא תיסח דעתי בגלל שטויות. אבל זה קשה.
כשרגשות חזקים מציפים אותך, כמו כעס, זעם, קנאה, שנאה, זה קשה להישאר ממוקד על מה שבאמת חשוב.
אני רק מקווה שאני אצליח בזה. כל כך מקווה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שירה לנצח