push me. and then just touch me. Till i can get my satisfaction

אז הכל נהיה בהיר יותר, לבנתיים.

התחלתי לחזור לשיגרה, לחיים, ונראה שיהיה בסדר.

מחר אני נפגשת עם תזונאי ספורט. וכל מי שהרים גבה (או את שניהם כי הוא לא יודע להרים אחת), הרשו לי להסביר.

הוא בונה לי את סדר היום. כמו דרך חיים שכזו. לפחות את האנורקסיה זה יפתור לי (נפטרתי ממנה בעיקרון, אבל הראש תמיד חושב על זה).

אז אני מתחילה לקחת את המושכות של החיים שוב.

לדבר עם מי שרבתי איתו, לתקשר עם ההורים. לדאוג שיהיה לי טוב.

אני שומעת את קריאות ה"הללויה" מאחורי.

הכל הולך טוב. המורים נותנים צ'אנס שני. ההורים מבינים. החברים מתקרבים. השיעורי נהיגה רצים, התאוריה נלמדת.

רק דבר אחד, אבל גדול, מונע מהכל להיות מושלם. עוד לא קיבלתי. מחזור, זאת אומרת.

ובגלל שביום ראשון יש לי שיעור נהיגה בעיר, אם אני לא אקבל עד אז אני אקנה ערכה לבדיקת הריון.

אני מקווה שלא אצטרך. נראה לי שקלוש הסיכוי שאני בהריון, אבל עדיף לבדוק.

אז זהו. אני מקווה שיהיה טוב. מה זה מקווה... בטוחה שיהיה טוב.

יהיה טוב, יהיה טוב כן.