push me. and then just touch me. Till i can get my satisfaction

אז החלטתי לעדכן למרות שלא מגיבים לי בבלוג. (אההמ אהמ...)

כנראה שאני ממש משועממת. או שפשוט אני מושכת את הזמן כדי לא ללכת לישון. זאת אומרת כדי לא להתעורר מחר. זאת אומרת בשביל לא ללכת לבצפר.

אבל מה זה משנה? אני בכל מקרה אלך לבצפר, אני בכל מקרה אלך לישון, אני בכל מקרה אקום מחר בבוקר.

אני רוצה שהוא יחבק אותי כל לילה.

אני רוצה שהוא יחייך אליי כל בוקר.

אני רוצה שהוא יראה אותי כמו שאני.

ואפילו אני לא יודעת על מי אני מדברת.

ברור לי שזה מישהו שאני אפגוש בעתיד, אבל לפעמים זה מייאש.

אני יודעת, אני עוד צעירה, יש לי עוד מלא זמן למצוא כמה חברים שבא לי.

אני יכולה להתבכיין שעות עליו. אבל עדיף לחיות את החיים כמו שהם.

עם אהבה, בלי אהבה. העיקר לחיות.

פעם היו לי הרבה יותר תובנות. נראה לי שנאבד  לי משהו.

-אהה.. שירה, קוראים לזה תמימות.-

אה, כן, זה.

אז הכל נהיה בהיר יותר, לבנתיים.

התחלתי לחזור לשיגרה, לחיים, ונראה שיהיה בסדר.

מחר אני נפגשת עם תזונאי ספורט. וכל מי שהרים גבה (או את שניהם כי הוא לא יודע להרים אחת), הרשו לי להסביר.

הוא בונה לי את סדר היום. כמו דרך חיים שכזו. לפחות את האנורקסיה זה יפתור לי (נפטרתי ממנה בעיקרון, אבל הראש תמיד חושב על זה).

אז אני מתחילה לקחת את המושכות של החיים שוב.

לדבר עם מי שרבתי איתו, לתקשר עם ההורים. לדאוג שיהיה לי טוב.

אני שומעת את קריאות ה"הללויה" מאחורי.

הכל הולך טוב. המורים נותנים צ'אנס שני. ההורים מבינים. החברים מתקרבים. השיעורי נהיגה רצים, התאוריה נלמדת.

רק דבר אחד, אבל גדול, מונע מהכל להיות מושלם. עוד לא קיבלתי. מחזור, זאת אומרת.

ובגלל שביום ראשון יש לי שיעור נהיגה בעיר, אם אני לא אקבל עד אז אני אקנה ערכה לבדיקת הריון.

אני מקווה שלא אצטרך. נראה לי שקלוש הסיכוי שאני בהריון, אבל עדיף לבדוק.

אז זהו. אני מקווה שיהיה טוב. מה זה מקווה... בטוחה שיהיה טוב.

יהיה טוב, יהיה טוב כן.