היום היה לי התקף מיגרנה שוב.
זה בטח בגלל הלחץ הזה שהייתי צריכה לארגן את טקס רבין, ואת החג מעלות, ועוד לקבוע פגישה עם הפסיכולוגית שלי, ולתכנן את הנסיעה למרכז...
לא יודעת. אבל המיגרנה באה ובגדול.
אז סגרתי תריסים, כיביתי את האור. חושך מוחלט. שמתי מזגן על 16 מעלות, ובכל זאת לא הפסקתי להזיע. שמתי אטמי אוזניים. הייתי ככה כל הבוקר.
אחר הצהריים התרוצצתי משם לכאן כדי לעשות את טקס רבין כמו שצריך. בסופו של דבר יצא טקס יפה.
העיניין הוא שאכלתי. וכל כך שנאתי את עצמי על זה- אז הקאתי את זה. חלק מרצון, וחלק כי לא היה מקום בקיבה.
אני שונאת שמכריחים אותי לאכול.. אבל אמא עמדה שם כמו נץ היא הסתכלה. אז אכלתי. ואז הקאתי. ואז עוד פעם ושוב פעם.
ולפני שבכלל מצמצתי נהייתי אנורקטית פתאום. אני לא אוהבת להיות אנורקטית.
אני רוצה לא לאכול בכלל. אבל אין מצב שזה יקרה. כי מחר אני אצל חברה, שם אם אני לא אוכלת ישר יודעים שאני אנורקסית כי היא מכירה את העבר שלי.
וביום חמישי נוסעים למרכז, בטח לאיזה מסעדה טובה... טוב נו. אם אני לא יכולה לא לאכול בכלל, אז אני יקיא את זה. למרות שזה דוחה ומגעיל. אין לי ברירה. אני חייבת להרזות ומהר.
אז באתי לאמא ואמרתי לה
- אמא, יש לי הרגשה שאני הולכת למות.-
-מה?!- היא זינקה.
-אף פעם לא היית לך כזאת הרגשה, חזקה ממש, שאת הולכת למות ממש בקרוב?-..
-לא, לא היית לי- היא אמרה.
- בטח בגלל זה את עוד חיה- עניתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שירה לנצח