פרק 1.

היא היתה נערה עקרונית, הוא היה צעיר, צעיר מידי, גם היא בעצם.
הם נפגשו רק פעם אחת בחיים שלהם,
הם בקושי זכרו אחד את השניה,
או כך לפחות הם ניסו לשכנע את עצמם.

היה לו בית, חברים ואפילו משפחה שתמכה בו לפעמים.
זה משהו שלא היה משותף לשניהם.

בעצם, אחד הדברים היחידים שבאמת היה משותף לשניהם הוא בית קפה קטן, דו קומתי אך צר וצפוף,
שבו שניהם נהגו לשתות תה (או שוקו חם) מידי בוקר שבת.
הם גם לא שמו לב אחד לשניה במשך זמן ארוך למדי שבו הם ביקרו באותו בית קפה על בסיס שבועי,
מה שדי מוזר.
אבל איכשהו פשוט תמיד יצא כך שהוא ישב בקומה השניה, מוסתר מאחורי ספר כלשהו שהוא שאל מהספריה העירונית הישנה שאף אחד חוץ ממנו (וממנה למען האמת) לא ביקר בה יותר, והיא בקומה הראשונה, עסוקה מידי בהכנת עבודות לתיכון שלה, לכיתת המחוננים.

אך כך יצא, ביום שבת סגרירי במיוחד, שבו שניהם כהרגלם ישבו בקומות שונות, עסוקים בעיסוקים שונים, שותים משקאות שונים באותו בית קפה קטן, שהגורל החליט שהגיע הזמן לפגישה נוספת שאולי תשנה את חייהם לנצח, אם כי זה בכלל לא בטוח.
באותו בוקר, במטבח של אותו בית קפה התעוררה מהומה לא קטנה, כאשר מישהו הזמין כשמונה שולחנות בקומה השניה, שזה קצת יותר מחצי קומה.
מה שאילץ את אותו הנער שעליו הסיפור מדבר לעבור בצער רב לשולחן פחות מוכר לו בקומה הראשונה של בית הקפה.
"אני באמת מצטערת אדוני, אבל אנחנו צריכים את הכסף, ואתה לא אוכל על שמונה שולחנות!" אמרה אחת המלצריות החביבות עליו ביותר שליוותה אותו בדרכו לקומה הראשונה, מסבירה לו שוב ושוב את מה שכבר הבין בפעם הראשונה.
"אבל זה בדיוק כל העיניין!" הוא אמר ומרוב כעס ממש הכה על שולחן קרוב, גורם לשולחן לרעוד ולהפיל ארצה את צלחת הגלידה שעמדה עליו.
המלצרית שלחה לו מבט כועס ומיהרה לקרצף את גלידת התות מהרצפה.
אבל הוא החליט שכדאי לו פשוט להתפשר על שולחן אחר ולא לשבור יותר שום דבר.
במהירות השיגה אותו המלצרית, מקללת בשקט את כל מי שאי פעם הכירה.
"מה אתה רוצה?" לחשה.
"האם ככה מדברים אל לקוח?"
"בחייך, קלארק, אין לי את כל היום. ואתה יודע טוב מאוד שאתה לא לקוח, אתה סתם מישהו שנמצא פה יותר מידי זמן וסביר להניח שגם משלם לנו את רוב החשבונות."
"אם כך, מה ההגדרה של לקוח בכלל?"
"אח, בטח אותו דבר רק בשפה גבוהה יותר.."
קלארק צחק.
"תה יתאים לי." אמר. 
"מיד..!" חייכה מאוזן לאוזן ומיהרה לפלס את דרכה בין השולחנות המוצבים בצפיפות.

תוך חמש דקות הוא כבר לגם את התה שלו בנחת וקרא ספר משעמם במיוחד שאת שמו אפילו לא טרח לזכור.
הוא כבר תיכנן ללכת, ואפילו הוציא את הארנק כדי להשאיר את הכסף על השולחן כשמבטו פגש לרגע את מבטה של נערה צעירה בעלת שיער אדמוני, שישבה עם הפנים אליו בצד השני של בית הקפה.
עיניה הירוקות היו נעוצות בו במבט מבועת, אך כשראתה שמסתכל לכיוונה אפילו לא מיצמצה, אם כי המשיכה להביט בו במבט מעוניין, כאילו היה עוד אחת מהמנות בטפריט.
הוא זיהה את העיניים האלו.
אם כי לא ממש רצה לזהות.
זכרונות הפגישה האחרונה שלהם שבו ועלו בו, והגבירו את מבוכתו עד מאוד.

עברו רק כמה רגעים, אבל הוא הרגיש שהוא הסתכל עליה שעה ארוכה.
לבסוף הוא הניח את הכסף על השולחן, (היא עשתה בדיוק אותו הדבר),
קם ממקומו (היא כבר היתה בדרכה לדלת, מעילה הסגול מתנופף אחריה),
ורץ את כל הדרך לדלת, מפיל כמה אנשים בדרכו (הוא יכל להשבע שאת הצעדים האחרונים לכיוון הדלת גם היא עשתה בריצה).

בחוץ הרוח יללה וטיפות גשם טיפטפו מידי פעם על הסווטשרט האפור שלו.
השמים נראו כאילו עוד לא החליטו אם להפסיק להוריד גשם או לא.
והוא מצא אותה, הולכת במהירות לכיוון הפארק הקרוב.
הוא רץ עד שהגיע למקום שבו כבר יכל להריח את הבושם שלה,
מתוק להחליא כרגיל,
במרחק כמה מטרים ממנה.
הוא הלך מאחוריה את כל הדרך לפארק.
כשהגיעה לספסל השלישי בשורה,
הסתובבה אליו פתאום,
"מה לעזאזל אתה רוצה ממני, קלארק?!" אמרה בקול חזק וברור שבקושי רב גבר על יללת הרוח.
פתאום הוא לא מצא מילים.

---

תמר.