כולנו ראינו אותה ביום שהיא נכנסה לבסיס.

טוב זה לא היה כל כך קשה, היא היתה יפה. מאוד. ושווה ממש. ואפשר לומר שאולי גם קצת פראית.

ראינו שאין לה צל של מושג למה היא פה. שאין לה צל של מושג אפילו מה קורה פה.

אבל בכל זאת, בלי שתכננו את זה, כולנו התאהבנו בה.

ועכשיו לקראת הסוף, כל התקופה הזאת שהיא היתה איתנו, ניראית כמו משהו מטושטש. משהו שרק חלמנו אותו. למרות שהוא קרה באמת.

בתור חייל שעתיד לשרת במודיעין, לא ממש הבנתי מה אני הולך לעשות כל יום בצבא. לא הבנתי את התפקיד שלי בכלל. רק ידעתי ערבית, דיי טוב אפשר לומר. ובגלל זה החליטו שטוב לי להיות פה. הייתי אמור להתחיל קורס כבר לפני שבועיים אבל משהו לא הסתדר עם הלוחות זמנים אז הקורס שלי מתחיל רק מחר, אבל על השבועיים שהייתי פה לא הייתי מוותר.

כל בוקר קמנו והלכנו למסדר בוקר, לא הבנתי למה צריך את זה, אבל ככה זה היה. הייתי אחד כזה שמקבל על עצמו את כל מה שאומרים. צריך לקום ב6 וחצי למסדר אז קמים ב6 וחצי למסדר. הלכנו לאכול ואז עשינו כל מיני עבודות קטנות כאלה שהמפקדות נתנו לנו רק בישביל להעסיק אותנו. כל ערב היינו משחקים כדורגל במגרש, מנגנים ושרים. היה לי טוב שם.

הכרתי כמה חברים שכבר מעכשיו אני יודע שהחברות שלנו לא תישמר אחרי הצבא, אפילו לא  אחרי סיום הקורס. אבל בניגוד לכך, הכרתי כמה חברים שאני כבר עכשיו יודע שהם יישארו איתי לכל החיים.

אסף וגדי שבאו שניהם מאותה עיר הכירו אחד את השני במעורפל, ופה ניהיו הצל אחד של השני. גם אני הייתי חלק מהצל הזה, והם היו איתי. זה היה ברור לכל הסובבים אותנו שאת אסף, גדי ודור אי אפשר להפריד.

גם אסף ניגן בגיטרה בדיוק כמוני וגדי היה יותר בכיוון של תופים, אבל לכולנו היה עבר מוזיקלי והיה לכולנו ברור שיהיה גם עתיד.

לא היו בנות רבות בקורס הזה, אולי 10, לעומת 40 הבנים, ולא ממש הרגשנו אותן חוץ מבהפסקות כשכולנו היינו משתרעים על הדשא כדי לתפוס את שנת הצהריים שכל כך חסרה לנו מיימינו בתיכון.

לאחר בדיוק שבוע מתחילת הקורס, הגיעה -

ופה נתקעתי כי יש לי עלילה ואין שם.