תישארו יפים ותצחקו... וחלולים.

ועד מהרה הפכת להיות רק עוד אחת,

פשוט קמת והלכת,

השארת אותי יושבת כאן וכותבת עלייך

תובעת במחשבות, מנסה לשחזר כמה מילים יפות שאמרת

את הפרפרים בבטן כשחיבקת.

את הרגע שישבנו על המיטה, ורגלינו מכורבלות האחת בתוך השניה,

משולבות כאילו לעולם לא ניפרד 

וברקע מתנגן לו שיר של החיפושיות,

ואת לוחשת לי אותו באוזן, ושתינו מחוייכות

ונדמה היה לי שהחיוך מעולם לא יירד.

עוד אחת מהמלאכים שפגשתי בדרך כה ארוכה ומפרכת,

מסע שלפעמים נדמה שאין לו קץ

הבטחתי לי שאת תהיי הסוף הטוב שלו,

ולא קיימתי.

מתבוננות בתמונות שלך, ולא רואה שלמות,

את סך הכל עוד כמה חלקים חסרים שיכולת להשלים בי.

עוד שבר בתמונה.

הפנטזיות שלי מתנפצות מאז שנולדתי,

נשברות כמו הגלים, בים ערמומי של הבטחות

מבחוץ נראה תמים ובהיר, ומבפנים כחול ועמוק

כמו הרגעים שם בים שהחסרתי נשימה, חותרת

מנסה לצאת מהמערבולת, ואת עוברת לי במחשבות בלי בושה

וכעת אני בחוץ, מתמודדת עם סערת רגשות עוצמתית הרבה יותר מהים

אך הפעם עם הראש בחוץ, מסדירה נשימה,

חותרת בעדינות, יד אחר יד, לא מוותרת

ומשתדלת לא להסיט את ראשי אחורה.

נשכבת על החוף ושם מוצאת את המנוחה והרוגע,

שואפת את הריח של הים ומקשיבה לצלילי הגלים.

תודה לך, מלאכית,

הוכחת לי שאני חזקה מהרוח.

"כמו נוצה, ברוח הפראית...

הוא לא יימצא אותך, במקום שהיית"

ובלילות של ירח מלא אני נזכרת,

נשארת רק כמה מילים על דף מקומט.