[מדברים על הכל, חוץ ממה שבפנים]

הגר כתבה משהו נכון באחד הפוסטים האחרונים שלה. שבועות וחודשים מבלי לכתוב כלום בבלוג, הם סוג של חור בחיים הכתובים ואולי פעם אני לא אזכור איך זה הרגיש. אבל האמת, שמשהו בצורך המטורף שלי להנציח בכתוב כל רגע ורגע, התפוגג.

4 חודשים של טוב אינסופי, בלון הליום ורוד ואלבום תמונות שאני מקווה שהוא יעריך, כי כל היצירתיות שלי הושקעה בו.

בלון הליום ורוד ולרגע עמדתי מול 30 ילדים צווחים ומרעישים, ובכלל לא שמעתי אותם. לא הצלחתי למחוק את החיוך מהפנים ולילדה בת 5 סיפרתי שחבר שלי קנה לי בלון הליום ורוד. היא אמרה שגם היא אוהבת ורוד.

4 חודשים שמרגישים כמו הרבה יותר, ואני אוהבת את הלילה איתו ובאמת כבר לא זוכרת מה זה בלעדיו... הוא יפה, אלוהים יודע כמה, ולא הפסקתי להגיד לו את זה בלילה, בבוקר ובמחשבות כל היום.