מחשבות.
כל יום בערך, יוצא לי לנסוע באוטובוס לפחות פעם אחת.
חצי שעה של שקט מהעולם.
חצי שעה של מחשבות.
לא מדברת עם אף אחד, לא מוטרדת משום דבר,
רק אני עם עצמי,
מסתכלת על אנשים, על העיר.
מתחילה להבין כל מיני דברים..
היופי - הוא לא הכי חשוב בחיים.
אין לי כבר את השאיפה להיות "היפה" בתוך סביבת האנשים שאני נמצאת בה
אין לי כבר את השאיפה להיות "החכמה"
אני לא מתביישת לבקש עזרה מאנשים אחרים,
ואני משתדלת לעזור לאנשים בכל מה שאני יכולה,
לא אכפת לי שיצא לי חצ'קון
אני לא בוכה כי קיבלתי 45 בבוחן בלשון ( למרות שתמיד אמרתי שאם כבר בוכים, זה על ציון ולא על בנים או משהו )
פעם, אם מישהו היה אומר לי " יש לך בטן את צריכה לרזות קצת "
הייתי צורחת עליו ומקללת אותו עד כלות נשמתי,
היום אני פשוט שמה זין
פעם, אם מישהו היה אומר משהו לא נכון או לא אתמי בעיניי, הייתי מנסה להסביר לו
או להוכיח את צדקתי
היום, אני עושה " כן כן " עם הראש וחושבת ת'מחשבות שלי.
אין לי קורא אווי ולא אכפת לי מי נכנס לי לבלוג,
אני לא מתחברת 24 שעות ביממה כמו פעם,
האמת שנראה לי שבשבוע האחרון התחברתי לאיזה פעם, והייתה לזה סיבה,
הייתי צריכה מאדי עזרה או משהו כזה.
בניגוד לפעם, היום, אין אדם שיכול לערער את הבטחון העצמי שלי ( חוץ מאמא שלי וחבר שלי, ולא נראה לי שהם יעשו את זה )
אני משקיעה קצת יותר בלימודים מפעם, אבל רוב הזמן מוקדש לחבר שלי.
התרחקתי מאנשים שהיו קרובים אליי מאוד, (התקרבתי לאנשים אחרים)
אני מודה,
לפעמים עוברת בי צמרמורת מלווה במחשבה "הייתי יכולה להיות שם"
אבל תוך שניה אני מתעשטת ומבינה שהכי טוב לי איפה שאני.
ולא משנה כמה בא לי לרוץ ולחבק אחד מהם,
לספר משהו מגניב ( כמו למשל שפתחתי חשבון בנק )
ולרוץ לקניון לשתות נס קפה עם עוגיות, כמו בשביתה.
או להבריז משיעור ולא להכין שיעורים ביחד.
אני חושבת שהתבגרתי.
אבל בכל זאת אני שמחה שאני ה"מזל" של מירי D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
