נמאס לי, פשוט נמאס לי.
כל רגע שלי כאן אני מרגישה דחוייה ומציקה.
כמו זבוב שעף בחדר הומה אדם וחלונות סגורים,
אי אפשר לברוח
וכולם מנסים רק לפגוע בך.
מי שמע על נערה בת 16, שזכתה לחדר לבד שרק בבעלותה
צריכה לדפוק בדלת לפני שהיא נכנסת אליו?!
אם אני דופקת חלש מידי אמא שלי צועקת עליי
"עובדת" עלק.
כל היום יושבת בבית כמו איזה בטטה
כבר עדיף משמרות ערב עד הבוקר,
שיהיה קצת זמן להתגעגע.
- שיחה חשובה -
- צעקות מטורפות -
- אמא יוצאת מהחדר בעצבנות : -
" אתמול חזרתם מהים כל הבית חול! כל הבגדים חול! את הבגד ים שלך זרקת ה' יודע איפה והכל מלא חול
שאני מקרצפת ת'ריצפה ואת יושבת רגל על רגל ורואה טלויזיה זה בסדר
ושאת באה והורסת הכל זה גם בסדר?!?!?!?!?!?! "
" מקסים תסיים לאכול ותשתוף ת'צלחת שלך !!!!!!!!! לכו תסדרו ת'מיטות מה זה פה אני צריכה לעשות הכל בבית הזה?!!?!? "
ואני שואלת... הכל?!
כשאת עושה ניקיון ( כן בטח )
אני שואבת אבק בכל הבית, שותפת כלים
מקסים מוריד את כל הזבל ומנקה אבק בכל הבית
ואת רק עוברת עם סמרטוט בסלון שיחשבו שנקי,
ואת עושה הכל?
אני כבר לא זוכרת מתי הכנת אוכל בפעם האחרונה
אני לא זוכרת מתי שתפת כלים בפעם האחרונה
עזבי הכל
אני לא זוכרת מתי חיבקת אותי בפעם האחרונה
כאילו מה הקטע?
אסור לי להכנס לחדר שלי? אסור לי להיות בו?
את כבר נמצאת פה יותר ממני
אם המחשב זה מה שמציק לך אז בואי נעביר אותו מפה
יהיה לי חדר נורמלי גם בלי מחשב.
בעצם, יהיה לי חדר נורמלי רק בלי מחשב.
כי עם מחשב זה כבר ממש ממש לא אותו דבר.
נמאס לי.
מתי כבר ספטמבר? 3\> .