"שתהיה לך שנת שחרור טובה"

"עוד לא התגייסתי"

"אז שנת גיוס טובה"

בסדר. הבנתי. נימרה צעירה פעורה.

אז כולכם פזמניקים שיכולים לקפוץ לי, כי צה"ל זה בועה אחת ענקית שרוב החיילים בה- מצטערת להגיד הם תקועים בתחת של עצמם כל כך עמוק שאני בשוק שהם עוד יכולים ללכת.

שהבועה הזאת תתפוצץ, מה שיקרה בסופו של דבר - אתם תאלצו בכוח לעבור לעולם האמיתי. והעולם האמיתי שלי כרגע הוא של בדידות וכאב

כן, יש לי חברים וכן, יש לי משפחה אוהבת, אבל חוויתי משהו שאני לא מאחלת לאף אחד לעבור אותו. ואתם, שאתם בוכים על שמירות או סגירות- לא יודעים מה זה כאב בכלל, ואני באמת מקווה שבחיים לא תחוו.

אבל

כשאתם צוחקים עלי שאני צעירה ושאתם תשתחררו לפני, אני לא אומרת לכם כמה משכחי כאבים לקחתי, כולל מורפיום כדי להקל על הכאב בבית החולים. וכמה הם לא עזרו. 

כשאתם אומרים לי שתצרבו דיסק למסיבת גיוס שלי עם אוסף שירים שיכיל את המילה 'צעיר' בו, אני לא אומרת לכם שאבא שלי לא ישן במשך שבוע כי הוא היה צריך לשנות לי את תנוחת השינה כי לא יכולתי לנשום אחרי רבע שעה על צד מסוים, ולא יכולתי לזוז לבד. ומיותר לציין שכל תזוזה הייתה משהו שהתחרטתי עליה עמוקות.

כשאתם צוחקים עלי שאני לא יודעת מה זה ש"ג או כמה פלאפלים מציינים איזו דרגה, אני לא אומרת לכם שאיך שהתעוררתי בטיפול נמרץ כל מה שיכולתי לעשות זה לבכות וללחוש שאני רוצה למות ושאמא שלי הייתה צריכה לעמוד מעלי ולנגב לי את הפנים מדמעות עד שהלחיים שלי התחילו להתקלף מרוב יובש.

כשאתם אומרים לי שלא כמוני אתם צריכים לקום מוקדם ביום ראשון כדי לנסוע לבסיס, אני לא אומרת לכם כמה קשה זה ללמוד ללכת מחדש. ללמוד לשבת, לעמוד ושלא לדבר על לעלות או לרדת במדרגות. או לשבת באוטו ולהרגיש כל באמפר בתוך הגוף שלך ולצווח בשקט.

כשאתם אומרים לי לברוח ולא להתגייס ושאני פרייארית, אני לא אומרת לכם וכנראה שאני בחיים לא אוכל להגיד לכם, פשוט כי אני לא יודעת איך; אני לא יודעת איך להסביר כמה זה כואב שכל הגוף שלך זז מבפנים. שהאיברים והשכמות והריאות מסתדרות מחדש אחרי 18 שנה. שאתה מרגיש כל שניה מכל דקה מכל שעה של כל יום.

כשאתם צוחקים עלי וקוראים לי מלשב"ית, אני לא אומרת לכם שכדי לישון אני חייבת עוד 2 כריות. אחת לכל צד, כדי לתמוך בגב שלי כי אחרת קשה לי לנשום בלילה.

כשאתם מתחילים לדבר על בסיסים ועל מפקדים, אני לא אומרת לכם כמה זה כואב לי לשמוע את זה. כמה הניתוח הזה- למרות שאני לא מתחרטת עליו גנב ממני את השנה האחרונה הזאת. שאני רואה שנתון 94' שמתחיל להתגייס ולדעת שאני עדיין תקועה ב'חופש הגדול' שבין יב' לגיוס.

עד היום לא כתבתי או אמרתי לאף אחד את כל הדברים האלה. חלקים מסוימים לאנשים מסוימים.

אבל זה הפך להיות סוג של נאום מוכן בראש שלי כי פעם בשבוע לפחות בשנה הזאת הייתי חולמת בהקיץ לפני השינה שמישהו- לא חשוב מי

שפשוט ישאל אותי מה קרה שם והוצאתי הכל החוצה בראש שלי.

אבל אף אחד אף פעם לא שאל