הערב החל בתערובת של רעש חוץ ישראלי בלובי של בנייני האומה. קבוצות סטודנטים ותנועות נוער מחו"ל הרעישו את הבניין באנגלית, צרפתית וספרדית לרוב. אני הגעתי לשם בגלל עבודתי כמדריך של קבוצת סטודנטים מחו"ל.

אני כבר מכיר את אסטרטגיית ה"כיפצינות"- הכנסת כיף תוך כוונה להביע נושא רציני למען רכישת התעניינותם של יהודי העולם הצעירים, שנטייתנו המזלזלת לא מאמינה ביכולתם לקלוט פריט מידע כלשהוא בלעדי השיר "יחד" או "סלאם" ברקע. ואכן ציפיתי לריקודים וציפיתי לזמרים, אבל לא ציפיתי שערב סולדריות למען החזרת שליט, רגב וגולדווסר ייראה ויישמע לפרקים כמו חגיגת היותם של המוני יהודים מחו"ל חוסים בצלו של גג אחד בגלל סיבה מסוימת, ולא ממש משנה מה היא.

אני מקווה שלא משתמע מדברי שהקהל יצא במחולות, כשקרנית גולדווסר עלתה לבמה וריגשה את כולנו, וגם לא דבריו של המפקד של רגב וגולדווסר מהמילואים שנגעו לי במיוחד בתור מילואימניק. הקהל כולו עמד והצדיע ומחא כפיים מחזקות, תומכות ומחבקות לאנשים האלה שחוסר אונים בלתי נגמר מלווה את ימיהם. 

שמיים וארץ הפרידו בין אותם נאומים לריקודים, לקרני הלייזר המרצדות, ולתשואות הקהל ללהקת גאיה הידועה היטב בקרב יהודי העולם שמחשבות עלייה לישראל בקרבם. הקהל מחה כפיים ורקד כשגלעד, אודי ואלדד מביטים מבעד לתמונות מוסרטות ולא מבינים על מה ההילולה, הם הרי עדיין לא חזרו.

 ודבר אחד נוסף, שלושת החטופים הוזכרו ללא הרף בארוע, תוך סיפורים על עברם, פועלם וחלומותיהם. בניגוד אליהם הוצגו רון ארד וגיא חבר במסכים הצדדיים לכמה שניות בלבד, כאילו היו תמונות עם שם, אנשים ללא חלום, עבודה ועבר, ובודאי שללא שום אדם יקר להם שראוי שתינתן גם לו הבמה להגיד משהו על אהובו, שלא נמצא עימנו ואין לו מושג מתי הוא יחזור. כנראה שיש נעדרים שחל עליהם חוק ההתיישנות. אימו של גיא חבר ודאי לא חושבת כך ואני אומר זאת בודאות לאחר שראיתי אותה מחלקת עלונים לסטודנטים דרוזים ישראלים שלומדים באוניברסיטאות בסוריה. היא לא איבדה תקווה. ודאי שלהשוות את קרנית גולדווסר לאימו של גיא חבר היא השוואה כואבת שאיני מסוגל לעשותה. ליבי יוצא לשתיהן, רק חבל לי שאותם סטודנטים שבאו לארוע יודעים רק חלק מהסיפור על חיילים ישראלים שאיננו יודעים מה עלה בגורלם. לאחר שצץ לנו גבריאל דוויט מתחת לאדמת התודעה אולי רצוי שנזכור לא לשכוח כמה חיילים וגם לא את בני משפחותיהם. כשפרנק ואמילי (סטודנטים שלי) שאלו אותי למה הארוע היה כל כך שמח התביישתי קצת. כנראה שאסטרטגיית ה"כיפצינות" לא עבדה הפעם.