שלוש יממות עברו מאז אותו לילה ראשון מקולל בבסיס האוהלים המאולתר שהקמנו אני ועוד שמונה מהסוג שלי ליד הבסיס הלא מאולתר של צאלים. בלילה הראשון קיללתי. אולי זו הייתה תמימותי הנצחית שאינה מתערערת גם לנוכח הנסיבות המערערות ביותר. אולי זה חברי הטוב שאמר לי שבטח נישן באוהל עם תנורי חימום, או אולי אלו כפות הרגליים שלי ששרדו כבר את הרי נפאל המושלגים. אולי כל אלה אמרו לי שיהיה בסדר וקפאו בדם ,שעצר מלזרום בכפות רגלי הנוטות ליפול על קידוש מוסד המילואים, קידוש ארץ ישראל וקידוש השינה ללא גרביים.

בין הקללות גם הוא עלה כמובן, במסוקו, ברכבו או בחדרו המחוממים בודאי. כשקמתי להשתין בפעם הרביעית שמעתי גוף רועד בקצה האוהל. אלכס חטף היפותרמיה על קידוש מוסד המילואים וקידוש ארץ ישראל ולמחרת כבר השתחרר הביתה בצבע כחול ובמצב טרמוסטטי קיצוני.

הרמטכ"ל עלה בראשי גם ביום השלישי, אחרי שסוף סוף שלחו לנו טיולית שתיקח אותנו מהבסיס המאולתר אל הלא מאולתר וראיתי את כפות רגליי העצובות. האם הצבא היה פושט את הרגל במקרה שהיה מאפשר מקלחת יומית לי ולעוד 64 מהסוג שלי? המדהים הוא שקבלתנו את המצב ללא ערעור גרמה לנו באותו רגע להוקיר תודה לכל המעורב בדבר, על שניתנה לנו הזדמנות פז להתקלח, ולשכוח שבלילות האחרים רצינו קצת להתענג על מים חמים וסבון ואיש לא נענה לנו. השמועה שגבי הולך להגיע עברה בצורת בדיחה. הרי כיצד יעיז המנהיג להסתכל בעיני נתיניו שמלאים בקיטור קפוא? 

מתרגיל לתרגיל ביום הרביעי של האימון התחלתי להאמין. הרמטכ"ל מגיע לדבר עם החיילים, כלומר איתנו, איתי ועם עוד הרבה מסוגי, שהם לא כל כך הרבה- רק 26% מאוכלוסייה שמוכנים לקדש את הצו הירוק ולעזוב עבודה, אישה ומקלחת חמה. כשראינו את המיקרופון המוצב מול בימת הנואמים הבנו שגם לנו תינתן הזכות לדבר.

את קבלתו בהימתחות ביצעתי באי תזוזה מוחלטת. תמיד מרדתי בנראות של הדברים כשהיא מעוותת את התוכן שלהם. נראה שהטפיחה המילולית שלו על כתפינו ועל האגו הפצוע שלנו עברה בין מעילי הדובון ולא חדרה פנימה. אנחנו כבר עברנו שיחה דומה עם מפקד הגדוד בשש שנים האחרונות, ומילים שנשמעות אוטומטיות חלשות מהרוח המדברית שחדרה את מעילינו ללא שום חת. "אתם ראויים לכל ההערכה, אף אחד לא לוקח את ההגעה שלכם למילואים כמובן מאליו, עליכם אנחנו סומכים במלחמה" וכו' וכו' וכו'.

שאלות קשות הצבנו בפניו דרך המיקרופון. "למה אנחנו צריכים להתאמן בתנאים כאלה? בלי מקלחת ובלי חימום באוהלים"? "למה לא נותנים לנו יותר"? "למה בתדמית הציבורית אנחנו הפראיירים של המדינה"? "למה אין לנו תקנים?" "למה אין רכבי מנהלה"? למה? למה? למה"?

נדהמתי לגלות את היכולת הורבלית של כבוד הרמטכ"ל להגיד משפטים כל כך יפים ומנומקים. האמת שאת הסיסמאות הקבועות שמשאירות הכל במקום ונותנות לזמן ללכת ולמילואימניק להיות עצבני בכל שנה מחדש כבר הכרתי. מיכולתו הדיפלומטית של הרמטכ"ל נדהמתי בהחלט. "זה יטופל", "דברים שלוקחים זמן", "רצינו להעצים את המעמד האזרחי שלכם במדינה, ולכן אנחנו עובדים על חוק שישפר את ההטבות שלכם במס","יש לי תקציב מוגבל, ההתלבטויות שלי הן בין נעליים חדשות לחיילים, לבין עוד רובים ועוד אמצעי ראיית לילה", "זה יטופל", "זה יטופל", "זה יטופל". באמת נשמע אמין ומאמין כבוד הרמטכ"ל ואולי גם רבים מהסוג שלי ראו בו באותם רגעים זה שיביא לנו תנור לאוהל באימון הבא. אני התרשמתי שהוא נואם מן המעלה הראשונה בעל אוצר מילים משובח שנרדף למילה "ככה". אולי קשה להפיל אותי בפח כי בקורס "תאוריות סוציולוגיות של ארגונים" למדתי שראש ארגון יתנהג פחות או יותר בצורה דומה לראש הארגון שלפניו או אחריו, וכיוצא בזה ראש צבא או ממשלה. ( עיינו ערך כל המנהיגים של מדינת ישראל שנבחרו בגלל אידיאולוגיה ופעלו בניגוד אליה). זאת מכיוון שלמבנה של הארגון יש היסטוריה מברזל שבולמת שינויים גדולים. רק טרקטור אידיאולוגי יכול לשנות משהו במבנה הצבאי. מבחינה חיצונית אשכנזי דווקא נראה חסון דיו למשימה. מבחינות אחרות הוא נשמע כמו רמטכ"ל בפועל, מנכ"ל חברה גדולה במשק בעבר, וראש ממשלה לעתיד.

אני מקווה שאתבדה עד המילואים הבאים. בכל מקרה, בפעם הבאה שיש לי אימון בדרום בחורף אני לא אתן לתמימותי הנצחית להניח לי שום תמונת מציאות משוערת על קידוש מוסד המילואים וקידוש ארץ ישראל.

נ.ב- מתכון לכפות רגליים חמות:

-יריעות האוהל סגורות היטב  

-שני זוגות גרביים

-כפות רגליים בתוך שרוולי מעיל דובון

-שק שינה מהבית