די. נמאס לי כבר ממנה. נמאס לי מהפרצופים שלה ומההערות העוקצניות והמגעילות. נמאס לי מהשתיקות הארוכות שלא נגמרות, נמאס לי מאווירת המסכנות ו"הנה תראו אני הקרבן, אוי כל כך רע לי". נמאס לי ממנה, גם אם היא לא עושה כלום להיות איתה באותו חדר גורם לי לרצות לצרוח. אני מדמיינת את עצמי מעיפה עליה את כל הכוסות על השולחן וצועקת עליה שדי כבר. נמאס לי מהפחדנות שלה. היא תזרוק עליך את הפרצופים החמוצים ותלך בלי לתת לך אפשרות להגיב. נמאס לי מהגועל נפש, מאווירת הנכאים, כאילו יש מישהו מת בבית. אסור לרקוד, אסור לשיר, אסור לצחוק. בואו נהיה מסכנים.
נמאס לי מזה שהיא אף פעם לא יוצאת מהבית. נמאס לי מהאווירה שהיא משרה בסביבתה. מהחוסר פרגון הבסיסי. אף פעם היא לא מחייכת. פולניה פריג'ידית עד הסוף. נמאס לי ממנה. נמאס לי, אני לא יכולה להיות איתה באותו חדר. אני סיר לחץ אחד גדול שעומד להתפוצץ, וזה יהיה מכוער. ולא אכפת לי. היא לא נותנת לי את ההזדמנות להתפוצץ, אחרת כבר הייתי עפה כמו טיל. שתעשה משהו ממש נורא כבר, משהו שיאפשר לי לצאת מפה לתמיד. החג הזה גומר אותי, גם כשאני פה בחדר ועושה מה שאני רוצה. העור שלי מעקצץ מעצבים, לא פלא שכולי פצעים ובעיות בזמן האחרון. חייבת למצוא לעצמי את המקום השקט שלי - כבר עדיף לי להתמודד עם בדידות מאשר עם הגועל נפש הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
