עוד שבוע.
שבוע!!!
שבעה ימים, אין לי כוח לחשב את זה בשעות או בשניות אבל בכל יחידת זמן שאבחר זה יהיה ממש קצת - עד שנעמוד מתחת לחופה וננסה להראות קול למצלמה למרות שכבר מעכשיו יש עדת תרנגולות שצווחת לי מהתרגשות בבטן.
ואני חושבת שזה רגע טוב לתת בו סקירה היסטורית לבלוג שמלווה אותי כבר תשע שנים, כמעט כל חיי הבוגרים בעצם, שהיה שם איתי מהאהבה הכמעט ראשונה ועד לרגע זה. כמה מחשבות, סיבוכים בתוך עצמי, התאכזבויות ושברונות לב הבלוג הזה ראה? אינספור. מאז שהייתי צעירה רגישה עם נפש פיוטית שחלמה לפרוץ מחשבים ולדעת לשיר טוב, עד ליישות הבוגרת (טוב, כמעט) של כמעט גיל 30 שאני היום, שכבר מבוססת בעבודה שלה עם שכר יפה (ואפילו החליפה מקום חודש לפני החתונה) ויכולה כבר לקרוא לעצמה זמרת אחרי שנים של פיתוח קול, הופעות ואלבום שיהיה בעצם הפרוייקט הבא אחרי החתונה.
וזו בעצם הסיבה שאני עדיין פה, גם אם לא ממש כותבת הרבה. היכולת לסקור שנים של התפתחות אישית באמצעות מילים ומקטעי רגעים... הזכרונות הקטנים והגדולים שנצורים כאן, ובעיקר על כל מה שקשור לאהבה ומה יהיה ומי אני והאם יהיה מישהו שיוכל להכיל את מה שאני מסוגלת להרגיש, וכן - יש אחד כזה שאני מתעוררת לצידו כל בוקר והולכת לישון לידו כל לילה, כשהוא לא נתקע מול המחשב שקוע באיזו סדרה.
האהוב שלי, שבעצם הכרתי כאן - כשהוא פנה אליי באייסיקיו אחרי שקרא קטעים שלי ואהב את סגנון הכתיבה. ואז גילינו שאיכשהוא אנחנו אוהבים בדיוק את אותה מוזיקה, ואת אותם ספרים, ושהחשיבה שלנו דומה, והשיחה הראשונה שלנו בטלפון, בערב יום העצמאות נמשכה מ-12 בלילה עד 6 בבוקר ומעולם לא נהניתי כל כך לדבר עם מישהו.
ויש כאן את התיעוד של המפגש הראשון שלנו במטאליסט 2005, כשעוד היינו "רק" חברים טובים אבל שנינו ידענו שיש יותר מזה מתחת לפני השטח ופחדנו להכנס לשם. כי הייתי דתיה, והוא היה רחוק מדי, והייתי עסוקה בהתאהבויות סרק או בלחפש את עצמי. עד שאמרתי לו אחרי שנתיים "על מי אנחנו עובדים", אבל כל כך קשה לתחזק קשר כשהוא בגולן ואני ברעננה....
אז הגענו לחשבונות טלפון של מאות ואלפי שקלים. ואז כשקיבלתי רכב, הייתי נוסעת עד שם רק כדי לראות אותו לשלוש שעות כל פעם ולחזור עוד באותו ערב. ואז הוא עבר לגור קצת יותר קרוב, ואז הכרתי אותו להורים שלי שמתים עליו (כל "ואז" כזה לקח בערך שנתיים)
ואז עברנו לגור ביחד, ואמרתי לו שתוך שנה הוא חייב להציע
ואז עברה שנה
ועוד שנה
וכן, הוא הציע בסוף, לשמחתם של המשפחות והחברים,
ועכשיו אנחנו מכירים כבר 8 שנים, בערך אותה כמות זמן שהבלוג הזה קיים, מתוכם אנחנו 6 שנים זוג. ועוד 7 ימים נהיה זוג נשוי.
והכי חשוב? הוא עדיין החבר הכי טוב שלי, ממש כמו ביום שהכרנו.
והכל הכל התחיל מקטע אחד בישראבלוג שהוא מצא באקראי והחליט שבא לו בטוב בעין...
והכל מתועד, כל רגע או מחשבה במהלך ההכרות שלנו שראיתי לנכון להעלות על הכתב, ומכיוון שאני כותבת בעיקר כשרע לי, כבר המון זמן אין לי תיעוד פשוט כי כל כך טוב, אבל יש לי את האפשרות לחזור אחורה ולקרוא את כל ההיסטוריה הזאת, את "דברי הימים" הוירטואליים האלה שכוללים בין השאר גם את הסיפור הקטן והלא חשוב שלנו - ואני לא טיפוס נוסטלגי במיוחד אבל אני כן מעריכה סיפור טוב עם סוף טוב.
אז תודה מיוחדת למנהלי ישראבלוג שבזכותם הכרתי את בעלי וכמובן שנשמח להזמינכם לחתונה. אוכל מעולה, אלכוהול כמים ומוזיקה מגניבה - עלינו :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
