עכשיו הסתכלתי במחשב.. בתמונות בתקופה שהייתי רזה... כ"כ מושלמתת..... לא היה לי בכלל קשה לרזות..
עכשיו זה קשה לי. מאוד קשה. התמכרתי לפחמימות.. וכל פעם שרע לי הן הנחמה שלי...... וקשה לי להגיד לא..לעצמי... ברגע של רעב או חשק לאכול קשה לי.. כאילו זאת לא אני... 2 מיות נפרדות- אחת לפני האוכל ואחת אחרי האוכל...
דימיינתי לעצמי שאני רזה...ואז ניסיתי לחשוב מה זה יתן לי.... ולא מצאתי כלום חוץ ממה שאני ארגיש....ואז ההתלבטות חוזרת....למה אני צריכה לעשות לעצמי את זה? אני הרי אוהבת לאכול!
יצאנו בערב. בג'ינס לוחץ. החולצה משמינה. הכל יושב רע. העיניים מבריקות מדמעות ואין לי חשק לצאת. רע לי. רע לי מאוד. זאת לא אני. אני רזה. המידה הכי קטנה היא שמתאימה לי. הידיים רזות וגם הרגליים. הפנים מצומקות והכל יושב פיקס.
אז מי זאת שמשתקפת לי במראה?
סיימתי י"ב... מבחנים אחורנים.... אין לי חשק ללמוד אפילו שזה הסוף. מרגישה רע.. לפעמים בא לי לחתוך את עצמי.
במקום לעשות דיאטה נורמאלית.. אני מקיאה .. בזמן האחרון מקיאה כל יום... ואני יודעת שזה לא יוריד במשקל.. אני פשוט לא שולטת על עצמי וזה מטריף אותי. לפעמים כ"כ רע לי שסתם בא לי להקיא... אפילו שלא אכלתי הרבה... ואז אני מקיאה את האוכל עם קצת כאב בפנים.
יוצאת מהשירותים אל החדר... בוהה באויר דקה ואז... לא חושבת על כלום.
מסתובבת אל המראה, מרימה את החולצה ורואה פרה...
ככה זה בערך כל יום......................
נמאס לי.
אני לא אגיד שמעכשיו זה ישתנה. כי קשה לי. הלוואי שיכולתי להפסיק לבלוס. הזמן עובר כ"כ לאט והאוכל עוזר לי להעביר אותו מהר. עוזר לי להתמודד עם כאב ודיכאון. ואז כמו גלגל, הוא זה שיוצר את הדיכאון והכאב.
יש לי עוד דברים כואבים בחיים. אבל המשקל, הוא שמעסיק אותי 95% מהיום. חושבת נונ- סטופ על כמה שאני שמנה.
הלוואי שאני אהיה חזקה ואצליח לשנות את ההרגלים הנוראיים שלי.. ולחזור לעצמי.... עכשיו אני רק צל.....הצל המכוער והלא מוצלח של עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
