יום שבת 22:54

"אני פה ואני עייפה.

כל היום הסתובבתי בבית, מחפשת משהו לעשות והרי יש כל-כך הרבה שאני רוצה לעשות, לכתוב קטעים וסיפורים ולצייר ציורים סוריאליסטיים, לתפור את הראסטות, לעצב את החדר, לגבות את כל היצירות שלי, להכין תליוני קמעות, לסיים את השוט זנבות, להכין מסננת בשביל לסנן קומפוסט, ולכתוב את המאמרים. לכאורה לא חסר לי מה לעשות, אבל לא נעים לי להגיד: מכל מיני סיבות אני מאוימת מהרעיונות שלי. אני לא אכנס לכל הסיבות אבל זה גורם לכך שכבר חודשים אני מסתובבת בבית מחפשת שמשהו אחר יספק לי עניין כדי שאני אוכל להתחמק ממה שאני באמת רוצה. ואני יודעת מה יקרה בסוף: שוב אני אקרא משהו מעצבן בעיתון (זה תמיד קורה), שוב אני אראה איזו תוכנית צינית ומדכאת בטלויזיה, שוב אני אחפש משהו באינטרנט ולא אמצא.

בכל מקרה לקראת הערב החלטתי שדי זהו אני מתחילה את המאמרים, כדי שסוף-סוף אני לא אצטרך לשמוע ערבוביה של נאומים נלהבים בתוך הראש שלי בלי סדר והגיון ולהשתגע. לצערי, גיליתי שאחד מהדברים שאני מאוימת מהם התממש: זה לא כיף. אבל ממה שהספקתי עד עכשיו התוצאה מרצה אותי ונראית יפה, ואם זה יתן לי שקט נפשי לראות את תפיסת העולם שלי על נייר, אז אני אשקיע.

יום חמישי בערב היה פשוט מעולה, פעם ראשונה שהרגשתי אנושית בשנה המגעילה הזאת. אני ולוטם הלכנו לחגוג את שחרורה מצבא הזנות לישראל ב"חיפושית בקפה", היה אוכל טוב (כפיצוי על טראומת הפיצה מ"גרג") ושיחה מעולה (לוטוסית, חולה עליך) שתוכנה מצונזר. גיליתי שקצף של שוקו זה דבר מענג במיוחד. היה ירח מלא, וזה מספיק כדי לספק אותי.

לאחר מכן דרור ואורן התקשרו, וזה שימח אותי, אפילו שהעלבתי את אורן קשות וזכיתי לניתוק בפרצוף  (מה? זה לא כאילו שידעתי שיש לו לב או משהו (סתם, סתם)).

ביום שישי התעוררתי מחלום טראומתי במיוחד שבו מסתבר רודפים אחריי מכל מיני סיבות, בין היתר בגלל נטייתי לבדס"מ ועוד כל מיני רגישויות שיש לי. נוירולוג התקשר אליי, אז היה כתוב בענק "נוירולוג" על הפלאפון, והוא ניסה לדבר אליי בצורה כאילו נחמדה כדי לשנות אותי וכשאמרתי לו "לא, לא רוצה!" הוא שתק שתיקה מאיימת כזאת. זה לא היה טוב, מה שהיה טוב זה להתעורר, למרות שתחושה שלי גם בחיים האמיתיים היא די דומה."

את זה כתבתי אתמול, ואני אשחרר את זה כחלק ממדיניות פרסומי הטיוטות, אפילו שזה נראה לי חושפני מדי  וארוך מדי עכשיו. ככה זה תמיד, אני כותבת משהו וזה נראה לי מגעיל אחרי יום.

חזרתי לפייסבוק, זאת אומרת שחזרתי לכלות את ימיי בשעות של התעסקות באפליקציות חסרות טעם. אבל זה כיף.

יום ראשון הוא תמיד אפרורי ומדכדך, אבל עוד ארבעה ימים אני מפסיקה רשמית לצעוק על ילדים, אז יאי לי!

זהו זה,

לילה טוב לכם.