אני לא יודעת מה איתכן, לי קשה לדמיין מישהי צועקת בערבית: "היי פרנק, מה אומרים אחרי 600 מציצות?" (אני יודעת שהאייפי הזה גם ככה באנגלית, אבל, נו, תזרמו).

זה סתם פוסט ריכוזי על כל מיני תהיות ודברים שקרו לאחרונה.

איכשהו לשבת ב"חיפושית בקפה" גורם לך להרגיש שהכל יהיה בסדר. קפה טוב, קינוח טוב, שיחה טובה. אח"כ נהגתי, הייתה שקיעה יפה כזאת, האור שהיא יצרה היה נהדר וראיתי מראה רומנטי של זוג מתנשק באמצע הרחוב (למרות שאיכשהו זה די הרס כשצעקתי להם "oh yeah, spank that bitch!").

אני אכתוב את זה כי זה מצחיק אותי:

אני (מתארת ללוטם מסעדה מסוימת): היא כל-כך אייטיז, שכשאת נכנסת אליה את מרגישה כאילו את בתוך סצינה מ"אבא גנוב".

לפני כמה ימים נסעתי 130 עם יד אחת. אני פשוט לאט לאט נהפכת לגבר.

וברצינות, שוב יצא להתקל בהערות נחותות כלפי נהיגה של נשים, שכמו שכבר ציינתי פה בעבר (אני צריכה למצוא את הפוסט), לפי דעתי ההפך הוא הנכון. בכלל, איך תמיד מצחיק אותי שכשאני מדברת עם מישהי על כך שנהיגה מהירה זה מסוכן, ובמקרה היא אוהבת לנהוג מהר, היא חווה סוג של דיסוננס קוגניטיבי או פסיכו בלה בלה אחר ואומרת: "אבל גם לנהוג לאט מדי זה לפעמים מסוכן". עדיין אני מחזיקה בדעה שנשים נוהגות בהרבה יותר אחריות. אני חושבת שאני נוהגת באחריות (חוץ מהקטע שכתבתי למעלה, וזה שבאותו יום כמעט הרגתי אותי ואת דרור באיזור רמה"ש מחלף-גלילות. אגב, יצא לי לחשוב על זה שאם באמת דרור היה נהרג בתאונה בגללי, חלקים נרחבים מאיזור גוש דן היו רוצים לבצע בי לינץ'. לא נראה לי שזה היה הולך להם כי ברגע שהם היו מגלים שאני גרה בטבעון, הם היו תוהים איפה זה לעזאזל כי מבחינתם תחום השיפוט של מדינת ישראל נגמר באיזור נתניה).

אגב דרור, שחוץ מלהיות בטופ ליסט של האנשים המגניבים ביותר בארץ, הוציא ממני את יציאת ה"אני לא שומעת טוב" החמורה ביותר שהייתה לי:

דרור (לא זוכרת באיזה הקשר): יפה מאוד.

אני: מה? אמרת "השמנת"?

אני עדיין ממשיכה להיות נוסטלגית מסריחה, וכדי להוכיח לכן שאני לא לגמרי נרקיסיסטית קראתי היום את כל הבלוג של איילת. יש חן מסוים בכתיבה שלה, חן אדיש, עגמומי וחסר כל פוליטקלי-קורקט, אבל טוב נו, זאת איילת. הנה פוסט ועוד אחד שהצחיקו אותי (בשניהם אני מבליחה לרגע). זה גורם לחשוב על זה שהחיים שלי ושל אנשים שאני מכירה הם בעצם התחביב העיקרי שלי. יש ימים שאני תוהה איך אני אמצא נושאי שיחה עם אנשים אם אני לא מכירה בעל-פה מערכונים של מונטי פייטון, לדוגמא. אבל אני כן מכירה דיאלוגים מצחיקים או מעניינים שנכתבו בבלוגים, בפורומים ואייסיקיו כי קראתי אותם משהו כמו 4-5 פעמים (זה יותר רלוונטי לפעם, אבל עדיין). אני חושבת שאם נתעלם שנייה מהפן הסטוקרי והמלחיץ, היום הגעתי למסקנה שיש משהו מאוד נחמד וחברי בזה שאני מתעניינת בחיים של אנשים שאני מכירה. כאילו, למה לי בכלל להלל אנשים מפורסמים, סדרות, להקות, סרטים, אם אני מכירה אנשים כאלה מגניבים?

וזה מביא אותי לרעיון שחשבתי עליו לאחרונה, לכתוב ספר ולאגור את כל הדברים המצחיקים שאי פעם קרו בארץ, כלומר, לאנשים שאינם מפורסמים כמונו, ובקבוצת מיקוד של הדור שלנו. כי למה שכל מיני אנקדוטות נהדרות ואמרות מצחיקות יסיימו את חייהן רק בתוך גבולות הקליקה בה הן נוצרו? 

DX