יום שבת 22:54

"אני פה ואני עייפה.

כל היום הסתובבתי בבית, מחפשת משהו לעשות והרי יש כל-כך הרבה שאני רוצה לעשות, לכתוב קטעים וסיפורים ולצייר ציורים סוריאליסטיים, לתפור את הראסטות, לעצב את החדר, לגבות את כל היצירות שלי, להכין תליוני קמעות, לסיים את השוט זנבות, להכין מסננת בשביל לסנן קומפוסט, ולכתוב את המאמרים. לכאורה לא חסר לי מה לעשות, אבל לא נעים לי להגיד: מכל מיני סיבות אני מאוימת מהרעיונות שלי. אני לא אכנס לכל הסיבות אבל זה גורם לכך שכבר חודשים אני מסתובבת בבית מחפשת שמשהו אחר יספק לי עניין כדי שאני אוכל להתחמק ממה שאני באמת רוצה. ואני יודעת מה יקרה בסוף: שוב אני אקרא משהו מעצבן בעיתון (זה תמיד קורה), שוב אני אראה איזו תוכנית צינית ומדכאת בטלויזיה, שוב אני אחפש משהו באינטרנט ולא אמצא.

בכל מקרה לקראת הערב החלטתי שדי זהו אני מתחילה את המאמרים, כדי שסוף-סוף אני לא אצטרך לשמוע ערבוביה של נאומים נלהבים בתוך הראש שלי בלי סדר והגיון ולהשתגע. לצערי, גיליתי שאחד מהדברים שאני מאוימת מהם התממש: זה לא כיף. אבל ממה שהספקתי עד עכשיו התוצאה מרצה אותי ונראית יפה, ואם זה יתן לי שקט נפשי לראות את תפיסת העולם שלי על נייר, אז אני אשקיע.

יום חמישי בערב היה פשוט מעולה, פעם ראשונה שהרגשתי אנושית בשנה המגעילה הזאת. אני ולוטם הלכנו לחגוג את שחרורה מצבא הזנות לישראל ב"חיפושית בקפה", היה אוכל טוב (כפיצוי על טראומת הפיצה מ"גרג") ושיחה מעולה (לוטוסית, חולה עליך) שתוכנה מצונזר. גיליתי שקצף של שוקו זה דבר מענג במיוחד. היה ירח מלא, וזה מספיק כדי לספק אותי.

לאחר מכן דרור ואורן התקשרו, וזה שימח אותי, אפילו שהעלבתי את אורן קשות וזכיתי לניתוק בפרצוף  (מה? זה לא כאילו שידעתי שיש לו לב או משהו (סתם, סתם)).

ביום שישי התעוררתי מחלום טראומתי במיוחד שבו מסתבר רודפים אחריי מכל מיני סיבות, בין היתר בגלל נטייתי לבדס"מ ועוד כל מיני רגישויות שיש לי. נוירולוג התקשר אליי, אז היה כתוב בענק "נוירולוג" על הפלאפון, והוא ניסה לדבר אליי בצורה כאילו נחמדה כדי לשנות אותי וכשאמרתי לו "לא, לא רוצה!" הוא שתק שתיקה מאיימת כזאת. זה לא היה טוב, מה שהיה טוב זה להתעורר, למרות שתחושה שלי גם בחיים האמיתיים היא די דומה."

את זה כתבתי אתמול, ואני אשחרר את זה כחלק ממדיניות פרסומי הטיוטות, אפילו שזה נראה לי חושפני מדי  וארוך מדי עכשיו. ככה זה תמיד, אני כותבת משהו וזה נראה לי מגעיל אחרי יום.

חזרתי לפייסבוק, זאת אומרת שחזרתי לכלות את ימיי בשעות של התעסקות באפליקציות חסרות טעם. אבל זה כיף.

יום ראשון הוא תמיד אפרורי ומדכדך, אבל עוד ארבעה ימים אני מפסיקה רשמית לצעוק על ילדים, אז יאי לי!

זהו זה,

לילה טוב לכם.

הנה הפוסט המובטח.

יש כל-כך הרבה פוסטים שכתבתי ולא פרסמתי, כל-כך הרבה טיוטות, אבל הפוסט הזה קודם כי אני רוצה לתעד את הלך הרוח שלי עכשיו.

הפסיכומטרי עבר. היה הזוי כי מה הסיכוי שלילה לפני, מכל הלילות בעולם, יעבור ליד הבית שלי א"ש לילה של הצופים (אני גרה ליד ואדי) ויכלול בו בחור מעצבן שמנגן על חליל בפאקינג ארבע בבוקר? וגם, בסיוטים הכי גדולים שלי בקשר לפסיכומטרי לא דמיינתי שאני לא אקרא טוב את ההזמנה ואטעה במקום בו אני אמורה להבחן. אח, מרפי אוהב אותי. מזל שהייתי מוקפת במלא בחורות לא לחוצות שצ'יקצ'ק הזמינו לי מונית והגעתי למקום בזמן. אבל למרות הכל, המבחן עצמו היה בסדר גמור, כנראה אקבל בין 650 ל680, הלוואי 685 כי זה מספר יפה. אני עוד לא יודעת מה אני רוצה ללמוד, ואולי זה יהיה מספיק טוב, אבל בא לי לעשות שוב רק כדי להוכיח שאני יכולה לעבור את ה700. מצד שני, כמו שנעם הגאון אמר אני הרבה יותר מרק מספר. ברור. (אני לא שלחתי לך סמס חזרה כי הפלאפון שלי דפוק ונכבה כל פעם שאני מנסה לשלוח). מה גם שאני קצת מתנגדת לפסיכומטרי כמדד שיכול לבדוק איכות של אנשים.

היה לי גם חלום די מצחיק על הפסיכומטרי, אבל נראה לי שרק מי שעשתה זה יצחיק אותה. אני לא כל-כך זוכרת את החלום עצמו אבל בסוף הסתבר שהוא בעצם קטע בהבנת הנקרא ואז שואלים אותי מה הכותרת המתאימה ביותר לקטע.

אגב דברים הזויים, כלב נלהב הוציא מתחת לבית שלנו (יש לנו חור מתחת לבית) גופה מיובשת של חתול ושיחק איתה על החצר שלנו. בהתלהבות.

אז כן, יש לי עכשיו 2 עכשיו בקידומת של הגיל שלי, אני חושבת שאני מתרגלת לרעיון. בקשר שכתבתי בפריוויו לפוסט הזה, אני סתם מחפשת תירוץ לפרסם סיפורים ארוטיים, למרות שהיום זה כבר לא נראה לי רעיון טוב, אני מרגישה הרבה פחות פתוחה. בכל מקרה, אם אני כבר מפרסמת אלו לא יהיו סתם סיפורי "היא אחזה בזכרותו המתקשה", אלא סיפורים בעלי קונספט מעניין. כרגע יש לי בעיקר קונספטים בדס"מיים, כמו יום נטול עכבות חברתיות (זה נשמע מגניב בתאוריה, אבל אין לי מושג איך זה יצא באמת), אלף ואחת וריאציות סביב הנרטיב הזה (בלי השלושה סימני קריאה בסוף), או הכי מגניב: לדרדר אקטיביסט לבדס"מ. אל תגנבו לי את הרעיונות.

אורן פתח עוד בלוג, מה שגורם לי לחשוב שאולי כדאי שסוף-סוף גם אני אכתוב סדרת מאמרים. אמנם יצא לי לכתוב כמה, וכמה פרסמתי פה ובכל זאת, משהו יותר מקיף ויותר עדכני. אבל אני לא מצליחה לגרום לעצמי להתחיל לכתוב. בעיקר בגלל שאני לא יודעת מאיפה להתחיל, הרי כל הנושאים שאני רוצה לכתוב עליהם קשורים זה בזה, וגם בגלל שאני מפחדת שאנשים יאבדו עניין עוד בתחילת המאמר ויפטרו אותו כניו-אייג' (כי עכשיו מה שמקובל זאת גישה שלילית וכל גישה חיובית מקוטלגת כניו-אייג' ). בסוף אני כן אכתוב אותם כי נראה לי שמה שיש לי להציע הוא קצת יותר שונה מאשר לצטט שוב ושוב את ניסוי הקונפורמיות של אש ו"1984" (זה לא ירידה ספציפית על אורן, אלא על כל האשכנזו-אינטלקטואליים, שאפילו שאורן הוא נוף חריג ביניהם, כולם אוחזים בערך באותה תפיסה, זאת גם לא ממש "ירידה" כי הרי אני עצמי ביססתי את העקרונות שלי על 1984 וכו'. אויש, זה יצא לי מסורבל)

הפסקה על קארין דנסקי המטומטמת יצאה לי ארוכה מדי אז היא תפורסם בפעם אחרת.

עשיתי סדר בחדר שלי, ומצאתי כל מיני דברים שקשורים לשירות לאומי, הדבר הזה שניסיתי להשכיח מעצמי ולהתכחש אליו בשנה האחרונה. וכל דבר שאני מוצאת מזכיר לי את התקופה הזאת ומכעיס אותי כל כך, אני לא אכנס ללמה זה בדיוק מכעיס, בגלל אותה סיבה שציינתי למעלה, האמת שאני גם לא יכולה להאשים אף-אחד, גם לא את עצמי, במה שעברתי. בדיעבד, צדקתי ששמרתי כל דבר שכתבתי אי-פעם וכל מיני חומרים נוסטלגיים, כדי שיבואו ימי צרה כמו אלה אני אוכל לקרוא אותם ולהזכר מי אני באמת, האני האמיתי לפני שהפכתי למפלץ המיזנטרופ מלא הזעם והפחד כמו שאני עכשיו. יצא לי לקרוא קצת פוסטי עבר וחוץ מלהגיד "וואיייי!!! איזה צעירות היינו!" (כל הפוסטים של רוקי. חפשו ביולי 2005 את הפוסט הראשון ודרכו תכנסו לקטגוריה של רוקי) זה החזיר קצת מתחושות העצמי שלי שאבדו. בכל מקרה, גם את כל החומר המרושע הזה אני שומרת ואקרא יום אחד, כשאהיה רחוקה מזה.

אסיים בדבר משמח, שלאחר חודשים של יובש גרפו-יצירתי (המצאתי עכשיו מילה, כן) שנבע בעיקר מהסיבה בפסקה למעלה, הצלחתי לכתוב משהו. אם אני אהיה פתוחה מספיק יום אחד אני אשתף אתכן בה. רק אציין שהיא כוללת את המילה "דגדגן".

אגב דגדגן, יש מסעדת דגים בקיבוץ ליד עפולה שקוראים לה דג-דגן. אני מוצאת את זה מטריד.

שינה ערבה ללא חלילים,

DX

שוטטתי לי קצת בפורומי בדסמ ("סאדו"), שהם לא הפורום של תפוז. בגלל החמימות של הפורום בתפוז שכחתי שעדיין "קר שם בחוץ" לחובבות בדסמ, וקיבלתי שוב את השוק של אנשים מקובעים ובעלי דעות קדומות שפוגעים בהן. התחלתי לכתוב פוסט על "מבוא קצרצר לבדסמ" בשביל לנסות למגר תופעות כאלה, אבל קצרצר... אני מרגישה כאילו אני כותבת אותו שעות. אני מזיעה ואני הולכת לישון, הפוסט יקובל מחר-כך.

ובכלל, כל-כך נמאס לי מא/נשים מקובעות לאחרונה. אני מרגישה ששרפתי פיוז בקשר אליהן. פעם הייתה לי איזושהי הבנה (ולא הצדקה חס וחלילה) ואיזושהי אמפטיה אליהן ולמניעים הפסיכולוגיים שלהם, ניסיתי לנתח אותן. אבל אחרי התעסקות בנושא הקונפורמיזם 4-5-6 שנים פקה סבלנותי (נראה לי שהמצאתי עכשיו מילה), ואין לי אמפטיה יותר לאנשים כאלה בשלב הזה בחיי. בכנות, אין לי כוח לשטויות שלהן, ולטיפשות שלהן, ולאלימות שלהן, אין לי כוח להסביר להן בצורה בהירה למה הן טועות ופשוט בא לי לגחך מול הפרצוף שלהן ולהגיד "מה?? מה הקשר? מה? יא...", ובכנות, זה עצוב לי שזה מגיע לרמה כזאת, כשדברים היו יכולים להסתדר נהדר אם הן רק היו מקשיבות.

לילה יותר טוב

דקס

נעלבתי.

(נועם בטח מרוצה).

- שבת. עומר. דיון על ה"פיס" המעוות המצויר על הקיר בחדרה.

  אני: עיוות יוצר עניין.

  היא: אה, כן? אז איך זה שיש כל כך הרבה מורים עיוותים בבית ספר וזה עדיין לא מעניין??

  אין מה לדבר. יהוה.

- ראשון. דרבון אפיאת "תביא לי את ה-18!" לציור רישומי סאדו-מאזו. דרדורה לזנות.

- מחר. טיול שנתי. עד יום חמישי. מוות.

לוטם, תעשי לי טילדה.

נ.ב

אני לא אפרוחית קטנה ומסכנה! נעלבתי!